תגובה לרשימתו של ערן אל-בר

אם תקליטורו של ערן אל-בר גרם לי נחת-רוח, הרי דבריו, שפורסמו באתר של "פורום המוזיקאים"

הכעיסוני מאוד. (אך, כמובן, הא בהא לא תליא).

אינני מתכוון לשעות לעצתו של אל-בר ולעשות "חשבון נפש". בכוונתי להמשיך ולהאשים את "הממשלה, התקשורת,האספסוף וחבריהם"---משום שאכן הם-הם האשמים.כמי שידע קיפוח ואפליה, שאולי לא היו דוגמתם בארץ, מצידו של המימסד המוזיקאלי (והמימסד בכלל), אני רואה לעצמי זכות - וגם חובה - להאשים בפה מלא את כל מי שהביאוני עד הלום. לשלול ממני גם את זכות הזעקה, הרי זו,פשוט, חוצפה

מן הסוג הנתעב של "רצחת וגם ירשת".

ואשר לנושאים המועלים בדברי אל-בר:

ההשוואה לאירופה: מדינת-ישראל הוקמה ע"י תנועה אירופית במקורה, התנועה הציונית. רוב מקימיה היו אמנם "אוסט-יודה" (שבראשית  המאה ה-20 כונו בעיתונות העברית "מזרחיים") אך הייתה להם מודעות מינימאלית להומאניזם אירופי, לדמוקרטיה, לסוציאליזם. כל הפרוגראמות הציוניות השפויות דיברו על מדינה מודרנית, מתקדמת - כמובן, במושגים של שלהי המאה ה-19. התיאור המקיף ביותר (והפחות

יהדותי-לאומני) נמצא אצל הרצל, ב"מדינת היהודים" וב"אלטנוילנד", טקסטים שיש לקוראם כדי להיווכח, עד כמה רחוקה הוויית "העולם השלישי" של ישראל, עם כל כיעורה וניוולה, מן הדגמים המקוריים של הציונות (שגם בהם לא חסרים פגמים). ברם, גם היום, למרות כל מה שאנחנו יודעים על המציאות הישראלית, הציפייה היא, שמדינת-ישראל תתנהג כמדינה אירופית מתוקנת---ובכלל זה מה שצריך להעשות בתחום המוזיקה האמנותית. התירוצים בנוסח "אנו עדיין נלחמים פה על קיומנו", או "אנו עם של קיבוץ גלויות", עשו רושם בשנות החמישים וגם אז היו אלה רק עלי תאנה לכסות בהם על שחיתויות השלטון.

כולנו יודעים היטב,היכן אנו חיים וכמה מכספי הציבור מתבזבזים בידי נבחריו, שעיניהם רק לטובות ההנאה הפרטיות והסקטוריאליות שלהם. במאית אחת מתוך השפע הזה של ממון ציבורי היה אפשר להרים את קרנה של המוזיקה הרצינית.

ולעניין "התרבות הנפלאה" של יוצאי ארצות האיסלם: האימפריאליזם התרבותי האנגלו-אמריקאי פוגע בכל זהות תרבותית ייחודית, אך הכותב כלל ללא פירט, מהי אותה תרבות "נפלאה" אם כוונתו ליצירה הרוחנית, לפולקלור, למוזיקה וכו'---כי אז שקר וכזב הוא דבר "רמיסתה",כביכול. הרי כבר בימי התהוותה של התרבות הארצישראלית החדשה התייחסו אמנים בהערצה (הערצה מוגזמת, לטעמי) למורשת של יהודי המזרח. האם לא שמע אל-בר על הזיקה העמוקה של מלחינים כבן-חיים, פרטוש, בוסקוביץ' ואחרים למוזיקה של עדות-המזרח ? האין הוא יודע,מה הם מקורות ההשראה של שיר-העם הארצישראלי,שיר-העם האמיתי, שיצרו אדמון, עמירן, לוי-תנאי ועוד? נכון אמנם, שב"בלגן" הגדול של ימי העלייה ההמונית (ב-49—51) לא

חשבו על שימור שיטתי של המסורות המוזיקאליות,שהביאו איתם העולים ולא-מעט החמצות נגרמו בשל כך.

אבל זו לא הייתה התוצאה השלילית היחידה של אותו מישגה נורא, קולוסאלי, של בן-גוריון וחבריו, שהעלו ארצה בבת-אחת המוני המונים וחרצו בכך גורלות אישיים רבים וגורלה של חברה שלימה. חשוב עם זאת להדגיש, שהיו יסודות רבים בתרבות  המזרחית, שהברה הישראלית הייתה חייבת לדחות - העריצות הפטריארכלית במשפחה, הדיכוי של חשיבה חופשית (בייחוד חשיבה אנטי-דתית ואנטי-מסורתית) וכן תופעות, שאיפיינו גם את מרבית יהודי אירופה, כגון הכאת ילדים, או זלזול בערכי איכות הסביבה, ועוד. אילו נתבצעו אירופיזציה ומודרניזציה מקיפות (ובנוסף לכך גם הבראיזציה מקפת) של העלייה ההמונית בשנות ה-50, הייתה רמתה של החברה הישראלית דהאידנא שונה לחלוטין.

 

ואם לשוב אל עולם הצלילים:

אל-בר מציע למוזיקאי ה"מקטר" לשים לב למוזיקת הפופ ולהכות על חטא  הזלזול בה. הנושא מוכר: לא אחת משחק המוזיקאי הרציני את משחק הסנוב המהופך, כשאחרי עיקום החוטם  מ"שחרזדה", הוא מונה את שבחיו של איזה פזמון רוקנרולי וולגארי. ובכן, אני מחזיק עדיין בדעה, שיש מוזיקה רצינית ויש מוזיקה קלה וביניהן -  תחום-ביניים בלתי-מוגדר. לכל סוג של מוזיקה יש זכות קיום ולכל יוצר הזכות לבטא את עצמו על-פי דרכו ומובן, שערכים של יופי עשויים להתגלות בכל מוזיקה שהיא.אך מוזיקה אמנותית, או רצינית (עוד לא נמצא לה השם המתאים) שייכת בכל זאת לספירה נעלה יותר.

זה טבעה, זו מהותה, וכל קריאות המחאה לא תועלנה, גם לא ה"פוילע-שטיקים" הפוסט-מודרניסטיים. ואגב, "עור ברווז" בזמן האזנה הוא קנה-מידה מפוקפק מאוד להערכה של מוזיקה. אמנם,גם אני, בעוונותיי, חווה אותו לפעמים, כשאני מקשיב לכתבי-הקודש הפרטיים שלי (קרי, ואגנר, דיפארק, הוגו וולף, סקריאבין וכו' וכו'), אבל אני רואה בזה סוג נחות של חוויה מוזיקאלית. זו איננה החוויה הרוחנית  הצרופה, שהאזנה נכונה למוזיקה אמורה להיות (לדעתי).לכן גם אינני מתפעל מקהל בוכה ומתרגש.מבחינתי,אין זה הקהל הנכון.

 

ולעניין הוראת המוזיקה:

בכל ניסיונותיי (הכושלים) להקנות לדור העתיד ערכים של תרבות ולהופכו לקהל פוטנציאלי של אולם הקונצרטים, מעולם לא דיברתי על  "מוצארט הגאון", או על גאון אחר. "גאון" היא בכלל מילה חוץ-אמנותית בעיניי, השייכת לתחום הפסיכולוגיה. כאשר לימדתי האזנה,כמעט בהתנדבות, בבאר-שבע ובאשקלון, השמעתי לתלמידים מוזיקה של מסיאן ,פנדרצקי ושטוקהאוזן, בצד פיוטים של יהודי מרוקו וקטעים של להקת "ג'נסיס" ופרקי יצירות קלאסיות ורומנטיות. ניסיתי ללמדם להקשיב הקשבה אובייקטיבית חסרת-פניות,לחוש את המוזיקה, להבחין בין סוגי מוזיקה וכו'. מובן, שאיש לא היה מעוניין בהמשך עבודתי. אני סבור עם זאת, שהתשובה לשבר הגדול בחיי המוזיקה בארץ (ובעולם) נעוצה בחינוך.

 

ולנקודה האחרונה,שמעלה אל-בר:

תמימות היא לחשוב, שמוזיקה מסוג זה או אחר הופכת את האדם לטוב יותר. גם השכלה איננה ערובה לרמתו

המוסרית של האדם והדברים הרי ידועים. במהלך חיי היכרתי פרופסורים נאלחים ולעומתם בורים, שנשמותיהם זכות וטהורות. ואחרי כל מה שעברתי, אין צורך לספר לי,עד כמה נתעבים מסוגלים להיות מוזיקאים "קלאסיים".ואף-על-פי-כן---האם משום כך לא נקנה לילדינו השכלה וידע? האם משום כך לא נרצה להעשיר את חייהם בחינוך למוזיקה ולאמנויות אחרות? תפקידו של החינוך האמנותי הוא בראש וראשונה פיתוח אישיותו של האדם, הרחבה והעמקה של עולמו הריגשי, הקניית כלים לביטוי עצמי. אין פירוש הדבר,

שהאמנות נמצאת "מעבר לטוב ולרע", היא יכולה אף לסייע בחינוך ההומאניסטי, אבל ודאי, שאין בכוחה

לעצב לבדה אופי של יחיד או של חברה.