לדיון

 

עצומה לנשיא המדינה שלא נשלחה - המסמך ההיסטורי

 

 

הפניה לכבוד נשיא המדינה ו למעצבי דרכה של המדינה

בנוגע לדרך הייסורים של תזמורת סימפונית רשות השידור, ולכוונות לפרק את "קול המוסיקה"

 

כבוד הנשיא קצב,

אישים נכבדים,

 הגיע הזמן שגופי הניהול במדינת ישראל – החל מראש-הממשלה, דרך שר-האוצר ושותפיו, ועד לוועד-המנהל של רשות השידור, יבינו, שבנסותם לחסוך כסף באמצעות חיסול תשתית המוסיקה בישראל לא זו בלבד שאינם חוסכים כסף, אלא שבכך הם, למעשה, מסלימים את המצב המשברי. בסופה של דרך זו הם יכולים לצפות ללא פחות מאשר להתפוררותה של המדינה עצמה.

 

אמנות המוסיקה הקונצרטית אינה רק "מכשיר לבידורם של אי-אלו אשכנזים עשירים, מפונקים, קפריזיים וחסרי כל ערכים פטריוטיים, שיש לשים קץ להתנהגותם המתנשאת כלפי המזרחים המקופחים". המוסיקה הקונצרטית האמנותית, על הרפרטואר שלה בן אלף השנים, המקיף אין-ספור יצירות-מופת, גם כאלה העוסקות בנושאים יהודיים, ישראליים, או מזרח-תיכוניים – מוסיקה קונצרטית זו מכילה בקירבה אוצר בלום של חוכמה אנושית, של חוויות ושל ערכים אנושיים, של מגוון תרבויות ומינהגים, שדרכם מועברים ניסיונות אישיים וניסיונות משותפים לתודעתו של המאזין. במלים אחרות, המוסיקה הקונצרטית האמנותית היא אוצר אדיר של אינפורמציה רבת-ערך, המעשירה את המאזין בידע על קיום אנושי בעל-ערך. זהו שדה רב-תרבותי שבו מתקיימות, זו בצד זו, תרבויות שונות, מקומיות וייחודיות, ורק 'גדרות נמוכים' מפרידים ביניהן. וכך, שפתה המוסיקלית של תרבות אחת, ייחודית ככל שתהיה, עשויה להיות מובנת, לפחות בחלקה, למאזינים המתגוררים במקומות אחרים, רחוקים.

המוסיקה הקונצרטית האמנותית היא בין התחומים המועטים מאוד שבהם העניין היהודי או הישראלי, או גם זה המזרח-תיכוני, הייחודיים למקומותינו והרלוונטיים ביותר לחיינו, עשויים להתקבל בהבנה ואף באהדה בקרב בני תרבויות אחרות. במישור זה אנחנו, היהודים, יכולים להתקיים כאומה גאה, ויחד עם זאת, כחלק ממשפחת עמים ידידותית.

המוסיקה הקונצרטית האמנותית עוסקת באידיאלים של ההתנהגות האנושית, מעלה על נס את האצילי, החזק, החכם, האמיתי, טוב-הלב, הידידותי, האמיץ, היפה, הנלהב, המעודן, בעל התובנה, האיכפתי, הקשוב, וכל ערך אחר, חיובי ובונה. המוסיקה הקונצרטית האמנותית פועלת באופן כזה, שרק לאור האידיאלים האלה יכולים אנשים לחוות ולתפוס את הקומפוזיציה המוסיקלית כדבר-מה חשוב ומשכנע.

המוסיקה הקונצרטית האמנותית שוללת כל השפלה של האדם. המוסיקה הקונצרטית האמנותית גם שוללת יחסיות מוסרית: כדי להמשיך ולהתקיים בזיכרונו של המאזין ובמאגר הרוחני שלו, עליה להניח תמיד את הערכים החיוביים של הקיום האנושי, קיום האדם השווה בין שווים. המוסיקה הקונצרטית מספקת אמות-מידה רוחניות למאזינים. זהו מאגר של ידע, זיכרון וסולידריות ציבורית. היא מלמדת אותנו, בדרך מצטברת, את חוכמת החיים.

 

המוסיקה הקונצרטית הקלאסית לא היתה מעולם חלק מחינוך החובה בישראל. נהפוך הוא: נאמר עליה שיש לה השפעה נשית, חלשה/מחלישה, על בני-האדם. היא נקשרה בדימוי של היהודי הגלותי החלש והנפחד. ה'אבות המייסדים' של המדינה התעלמו באופן כלשהו מן העובדה, שהמוסיקה הקונצרטית האמנותית עוסקת גם בנושאים אחרים, ולא רק בנושא היהודי הגלותי החלש.

 

וכך, החברה הישראלית 'התפתחה' ללא המודעות למשקלה של המוסיקה הקונצרטית האמנותית. הטרגדיה של 'קול המוסיקה' אינה הבעיה היחידה מבחינה זו. עוד לפני כן, יש להזכיר את הטרגדיה של התזמורת הסימפונית ירושלים, שכן למספר גדול של אנשים נכרת מקור הפרנסה. ואיננו מזכירים כאן את חייהם העלובים של תזמורותינו האחרות ושל נגניהן, רק בגלל החשש שמישהו ייזכר בהן ויניף גם עליהם את הכורת.  

 

מובן שיש כאן קו רצוף. לדעת רוב מנהיגיה של מדינת ישראל, המוסיקה האמנותית היא בגדר מותרות. 'החיים האמיתיים' אינם זקוקים ליכולת להתבונן אל תוך עיניה של האמת ולהעביר אמת זו לאחרים, אלא אך ורק ליכולת הנלוזה לעקוף את האמת ולזכות בדרך זו ביתרונות קצרי-מועד. איזה הסבר אחר יכול להיות לשורת האירועים שגרמה, ראשית כול, לקיפוח המוסיקה, להוצאתה מתוכנית הלימודים, ושנית למניעת פרסום כתבי-עת בתחום המוסיקה, בכך שאין ניתנת כל תמיכה רצינית בעניין זה (עיתונות מקצועית – כאשר היא מתקיימת – אמורה לדון בכישרונות המקומיים, ברעיונותיהם, בעבודתם בקרב החברה המקומית, ובהשתתפותם בפעילות בינלאומית); בנוסף לכך, להעדר אמצעי תיעוד והקלטה ראויים לשמם במערכת המקומית. ולבסוף, כאשר אנשים מושלכים על ברכיהם,  עולים הדיבורים בדבר סגירת מוסדות המוסיקה.

 

כמובן, הריקבון המוסרי אינו נוגע רק במוסיקה. הוא פשה סביב-סביב. אין מנוס מהזכרת הריקבון שאחז בתחומים אחרים בחיינו, שכן המוסיקה הקונצרטית היא על חיינו. למעשה, הריקבון המוסרי הגדול ביותר הוא בנושא השערורייתי של המתשייבים: 200.000 מתיישבים הומרצו לעבור לחיות ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, בעוד שמדינת ישראל לא היתה מסוגלת מבחינה פוליטית לספח שטחים אלה ובכך לספק למתנחלים את הביטחון הפוליטי שמדינה ריבונית חייבת לספק לאזרחיה. תחת זאת, הוצת הלהט הלאומני, שנועד להביא את רוחם של המתיישבים לנקודת רתיחה, דבר שיהפוך את 'סיוע' המדינה ל'לא-חיוני'. הוא 'אינו חיוני', עד לרגע שבו תיאלץ ישראל לסגת מיהודה ומשומרון תחת לחצן של ארצות העולם, הגדולות וחזקות בכמה מונים מישראל עצמה, ומסוגלות לכפות על ישראל לנהוג בהתאם לרצונן. כאשר יגיע הרגע, נבין כיצד ביזבזנו הון עתק על יעד כוזב בקנה מידה עצום. השלכנו את אנשי ההתנחלויות לתוך פרויקט שאפשר לכנותו רק ביזבוז-אמון קולוסלי. רוב הציבור הישראלי למד 'להבין', שאם המטרה הכוזבת היא מסדר-גודל אדיר כזה, היא כנראה אינה כוזבת. ואם לבנו מזכיר לנו ללא הרף, שהמטרה אכן כוזבת, אזי אנו משקיטים את הלב בעזרת הנחת-היסוד הכנועה, ש'הממשלה יודעת טוב יותר'.

 

שום אוכלוסייה לא היתה תומכת בתרמית ענקית כזו למשך זמן כה רב, אילו היתה נחשפת לחינוך הומניסטי, שהמוסיקה הקונצרטית האמנותית תופסת בו מקום מרכזי.

 

מנכ"ל רשות השידור רשאי לומר: 'או-קיי, הבה נמשיך ונקיים את "קול המוסיקה", ואַפשרו לנו גם להחיות-מחדש את התזמורת הסימפונית ירושלים' (יש להעיר כאן, שנחוצה בישראל תזמורת סימפונית נוספת – בגליל העליון; תזמורת קאמרית גדולה צריכה להתקיים גם באילת). ובכן – מאין יבוא המימון?

נכון. כיום אין בידינו הממון. אנחנו משלמים מחיר על הרפתקה הנוראה שנמשכה שנים רבות כל כך. בתנאים של נידוי בינלאומי, שישראל סובלת מהם כבר שני דורות, אלה האמורים לשלם על המחסור בכסף הם הדרגים הפוליטיים ובעלי השררה הנמנים על השכבות העליונות בישראל. לא רק 10% ממשכורותיהם צריך לקצץ. יש לקצץ 50% עד 60% משכרם של כל עובדי הציבור הבכירים בסקטור הממשלתי. אלה המרימים עלינו קול, שאנחנו, האזרחים הקטנים, חייבים לצמצם את תאבוננו ולהשתכר פחות, נדרשים בזאת להרוויח פחות בעצמם, לחדול להשתמש ברכב של המדינה, בפטור על שיחות-טלפון ובהטבות אחרות. הם נדרשים לחזור למעמדם המקורי, מעמד הביניים הנמוך, ולהרגיש מחדש את החיים המציאותיים. אולי אז הם יגלו את כוחה הרוחני של המוסיקה הקונצרטית, ובהשראתה הם ימצאו יעדים מוצלחים יותר שראוי להגשימם, ובשמם להנהיג אותנו.

אנו משוכנעים, שההחלטה להחיות את 'קול המוסיקה' ואת התזמורת הסימפונית ירושלים תושג רק כאשר אלה הנזכרים כאן יבינו שאינם יכולים לחסוך כסף על חשבון טובת הציבור בלי לשלם מחיר יקר בעצמם.

 

אנו בטוחים גם, שעד אז, אנחנו, המוסיקאים, נתכנס לבסוף על הגבעה המשקיפה אל משרדי הממשלה ונעמוד שם בשקט, ללא מילה. רק דגלינו יתנוססו באוויר, ובהם ייכתב: 'האזינו לאמת ותמצאו את הדרך הנכונה'.

מר בראל: למען עם ישראל  למוד הסבל, למען התאוששותנו בעתיד, אנא שקול מחדש את הפרויקט. תן ל'קול המוסיקה' לחיות. דבר למען 'קול המוסיקה'. עזור ל'קול המוסיקה' לעזור לישראלים.

לדיון

BACK