אתמול בקרנו, אשתי ואני, בקיבוץ כינרת, הממוקם בדרום האגם, בנקודה ממנה הירדן יוצא לדרכו הארוכה אל ים המלח. אחרי הגשמים הרבים ובתנאי מזג האוויר המעונן בכבדות נראה המקום כמו הג'ונגל הברזילאי – ירוק-כהה סמיך ומסתורי.
ב"היכל התרבות" המקומי, בניין משנות ה-70 המוקדמות, שכמותו אנו מוצאים בקיבוצים רבים בארץ, הייתה התרוצצות גדולה כבר משעות הצהרים: מאות ילדים ועשרות מבוגרים ערכו שם חזרות אחרונות לקראת פסטיבל מקהלות הילדים, שנקרא "פסטיבל הפעמון". על אף התנועה הרבה והילדים הרבים, שבחלקם ישבו בשטחי הפואיה שגודרו עבורם במחיצות, על מנת שיאכלו שם את הסנדוויצ'ים שלהם, שרר בבניין שקט של דריכות ועבודה. השקט התפוגג לחלוטין רק לקראת תחילת המופע המרכזי ב-18.30.
בשעה זו התמלא הבניין בהמוני אנשים מבוגרים, מלווים בילדים קטנים. כולם מיהרו לשבת באולם הראשי, שבו הותקנה כבר מערכת תיאטרלית של וויסות האור.
בזה אחר זה עלו לבמה שלושה אנשים מבוגרים: ראש המועצה האזורית, המורה הדגול מתנועת הקיבוצים ומנצחת המקהלות שארגנה והפיקה את הפסטיבל – והקריאו דברי ברכה. ציפינו לברכות פורמליות, ריקות מתוכן, המתובלות בקלישאות עד לזרא. במקום זאת היו אלה נאומים מעמיקים ומחושבים, ששיקפו את יחסם של המברכים לא רק לאומנותם של משתתפי הפסטיבל, אלא גם למציאות בה שרויה בעת הזאת המדינה כולה. הנאום המרכזי ניתן על ידי ההיסטוריון והסופר מוקי צור, וברגעים בהם דיבר, חשנו מהי יכולתו המופלאה של המורה-הפילוסוף להשפיע על נפשות המאזינים ולהוליכם בדרך הומניסטית. במרכז נאומו עמד רעיון אחד: לא צריך להמתין לחציית ים סוף בכדי להתחיל לשיר; השיר מתחיל לפני-כן ומוליך אותנו אל עבר החצייה.
הרעיון הזה התמזג היטב עם תודותיה של המארחת, טובה רשף, לשני אורחים מחוץ לארץ. כמקובל בימינו, רבים הבטיחו את בואם, אבל בפועל באו רק שניים – האנגלי והשוויצרי. האולם כולו הריע והודה להם (שעתיים לאחר מכן הבנו מדוע).
מהמדרגות השמאליות לבמה עלתה המקהלה הראשונה, ליד הפסנתר (שיוצר בשלהי המאה ה-19) התיישבה המלווה הראשונה, אלה לוין שמה, והערב יצא לדרך. הקולות הבהירים והקלים של הילדים ממקהלת ה"פעמון" הפריחו לחלל האולם את מילות קהלת על פי רעיונותיו המהורהרים של משה זורמן, ומכאן והלאה החלה שרשרת של שירים ומזמורים בנוסח אומנותי קונצרטי-מודרני (מתון), בנוסח עממי (מבוצע בטוב-טעם) ובנוסח האתני החדשני. את רוב השירים שרו הילדים בעברית, ורק מספר קטן של שירים אתניים בוצעו בשפות של עמים רחוקים.
כל מקהלה ביצעה שניים עד ארבעה קטעים. היו שם מקהלות בנות כמה עשרות משתתפים, והיו שם גם קבוצות של פחות מתריסר ילד וילדה. היו מקהלות כמעט מקצועיות, עם צליל קונצרטי מנוסה, והיו כאלה שעדיין חוששות להשמיע את קולן, ושמשתתפיהן עדיין מזייפים בנקודות קריטיות ובולטות. אבל כולם היו כנים, וכולם שרו כאילו על פי תורתו של מוקי צור: "שירו את שירכם עוד בטרם הגעתם לנחלה". מול קהל רב, על רקע חוסר השקט של הילדים הרבים שבכל רגע התיישבו וקמו מכיסאותיהם, וכיסאות-העץ הישנים - שנבנו עוד לדור של סוציאליסטים מסורים וממושמעים– חרקו והכו ללא רחמים, על רקע כל אלה התנהלה שירת הילדים כאירוע תנ"כי ממש, קול הבשורה מול המון רב, המון אוהד, בחלקו הקטן לא ניתן לריסון, אך בעל נשמה אנושית אוהבת.
שמונה הרכבים עלו בזה אחר זה לבמה:
מקהלת ה"פעמון" מעמק הירדן (מנצחת – טובה רשף; ליווי בפסנתר – אלה לווין);
מקהלת "ענבל" מנצרת עילית (מנצחת – אסתר רודרמן; ליווי בפסנתר – אלינור גרינברג);
מקהלת "קנטבילה" מפתח-תקווה (מנצחת – אווה פיטליק; ליווי בפסנתר – יוסי חזות);
מקהלת "קולות זמיר" מקרית אונו (מנצחת – נטליה שפילבוי; ליווי בפסנתר – בוריס גרבר);
מקהלת "עפרוני" (מנצחת – מיה שביט; הופיעו ללא ליווי);
מקהלת המגמה למוסיקה מבי"ס ע"ש בליך מרמת-גן (מנצחת – בילי קרימולובסקי; ליווי בפסנתר – יבגני יעקב-לב);
מקהלת "שיר ענבלים" מכפר-סבא ומגבעתיים (מנצחת – תמר וורטש; המקהלה שרה ללא ליווי);
אנסמבל "ויולה" (מנצחת – טובה רשף; ללא ליווי).
אהבנו כל שיר ושיר ששרו הילדים. אבל במיוחד אהבנו את שירו הנוגה אך בהיר-הצבעים של חיים פרמונט "משעולי יגונים", על פי לאה גולדברג, ואת "לא ביום ולא בלילה" מאת יחזקאל בראון, על פי חיים נחמן ביאליק.
בהפסקה נפגשנו עם המנצחות, דיברנו בטלפון נייד ושתינו קפה משרדי נמס מכוסות פלסטיק. המוני ילדים ומבוגרים אכלו פופקורן. ריח הפופקורן עמד ככוח איתנים במרחבי היכל התרבות.
המחצית השניה התחילה איכשהו באופן לא ברור. חלק מהאנשים החלו לזרום פנימה אל תוך האולם, יחד עם ילדי המקהלות, שהצטופפו ליד הקירות בתוך האולם. החלק האחר של הילדים החל לשיר בחרישיות עוד בהיותם בפואייה.
כשנכנסנו פנימה, על הבמה כבר עמד איש גבוה, חסון ויפה תואר במיטב שנותיו, והדריך בקולו הנמוך והמתנגן את כל הקהל הנאסף - מאות רבות של אנשים - בשירת הקנון "בקש שלום" מאת יחזקאל בראון. האיש שדיבר אנגלית ועברית מצוינת (היה זה מיכאל גהל משווייץ), חילק את הקהל לארבע קבוצות וחיש מהר לימד את כל ארבע הפסקאות של הקנון. אשתי וכל הקהל קלטו את הנלמד מהר מאוד, ותוך דקות הקנון הרב-קולי קם והפליג אל מרומי המזמור. מנגינותיו הנשגבות של יחזקאל בראון, שכמעט כל צמד צלילים שבהן נשא את המילה האצילית "שלום" - רוממו בהוד את הנאספים. האיש היפה משווייץ ירד מהבמה, התערבב בתוך הקהל והמשיך לנצח משם, מייצר איי אנרגיות בכל קבוצה וקבוצה של המבוגרים הנאספים. ילדי המקהלות – שלמדו את הקנון עוד קודם-לכן – שימשו משענת איתנה לכל קבוצת מבוגרים ששקעה בהיסוסים. מזל שהמנצח לא התקרב אליי. כאן אף מקהלה לא הייתה עוזרת.
האיש משווייץ סיים את מעשיו המופלאים והתיישב באחד הכיסאות באולם.
לבמה חזרה המארחת ונצחה על שיר נוסף – הפעם כל הילדים עלו על הבמה והצטופפו שם כמקהלה מאוחדת ומעורבת של כ-250 קולות. את השיר הזה ליווה בפסנתר איש קרח וחייכני, אשר מייד לאחר סיומו הוא עלה על פודיום המנצח. הסתבר שזהו רוברט (בוב) צ'ילקוט מבריטניה הגדולה.
עד כמה גדולה היא בריטניה הסתבר לנו במהרה. צ'ילקוט הניף ידיים והוליך את המקהלה הענקית ב"הללויה" מאת הנדל. זו הייתה לא ה"הללויה" מתוך ה"משיח" אלא "הללויה" מתוך "יהודה המכבי". רוחו של הלורד בלפור (עם הצהרתו הידועה) החלה לרחף באוויר. מר צ'ילקוט לא השאיר ספק בכוונותיו האריסטוקרטיות: השיר השני היה "אהובי שכן באדמות צפוניות" מאת אדוארד אלגר (על פי אנדרו לאנג).
שלושה שירים מאת צ'ילקוט עצמו הושמעו. המארחת החליפה אותו לרגע בביצוע לחנים ישראלים.
הערב התקרב לסיומו. האוויר התנקה לחלוטין מריח הפופקורן, ובמקומו התמלא בתפיסות עולם: הנה, השירה של טרם חציית הים, איננה יותר שירת שבט בודד; היא שירה שתומכים בה גם קולות אציליים אחרים. ובתמורה לתמיכה הזאת אנו שולחים הכרת תודה וידידות אמת.