דבר יוסי פלס

מסתיו 2003


 

 על ההקלטות החדשות של המוסיקה לפסנתר מאת המלחינים מארה"ב

Piano Music,  Teresa McCollough, piano

American Composers Forum ,2001, INNOVA 552

 

שורה של הפתעות נעימות ציפתה לי בתקליטורה של הפסנתרנית האמריקאית  תרזה מקולואו: יצירות לפסנתר, כולן בלתי-ידועות לי, פרי-עטם של מלחינים ומלחינות אמריקאיים בני-זמננו. הפסנתרנית, שהרבתה להופיע בארה"ב ובאירופה, נודעת במיוחד בביצועים של מוזיקה חדישה (ביצעה, בין היתר, בכורות של לו הריסון, פרדריק ז'בסקי, ג'ורג' קראם ואחרים). התקליטור הנוכחי הינו פרי יוזמה אישית שלה, כפי שהיא עצמה מציינת בחוברת הנלווית. באמצעות "מרכז המוזיקה האמריקאי" הציעה למלחינים בכל רחבי ארה"ב לשלוח אליה יצירות ומתוך 300 הפרטיטורות שהגיעו אליה, בחרה והקליטה את שבע היצירות המופיעות בתקליטור. הקו שהינחה אותה בבחירה הוא, לדבריה, הרבגוניות הסגנונית, המאפשרת נגישות למגוון רחב של קהלים. מטרתה---"להביא מוזיקה אמריקאית חיה לפסנתר אל קהילת מאזינים חדשה". ואכן, יש בתקליטור גיוון, אם כי מורגשת בו הנטייה (הלגיטימית כשלעצמה) להעדיף מוזיקה קומוניקאטיבית, בעלת זיקה למסורות הנאו-קלאסיות של המאה ה-20, מוזיקה שיש בה קונוטאציות ג'אזיות (ולוקאליות אחרות), המבליטות את זהותם האמריקאית של היוצרים. מכל מקום, ראויות לציון איכותן הקומפוזיטורית הוודאית של היצירות, ללא יוצא-מן-הכלל, ורמת הביצוע הגבוהה. (כמובן, היה מעניין לשמוע גם את יתר 293 היצירות, שנשלחו אל מקולואו, ולקבל תמונה מגוונת הרבה יותר---ואולי שונה לחלוטין---של המוזיקה הנכתבת בשנים האחרונות בארה"ב לפסנתר). התקליטור נפתח בשלושה אטיודים של דיוויד רקובסקי (Rakowsky). הללו הם חלק מסידרה של אטיודים לפסנתר, שחוברו בשנות ה-90. כותרת האטיוד הראשון,  ,BAM!לקוחה מסימון שסימנה הפסנתרנית , אשר לה חובר האטיוד, מעל הוראת  'ספורצאנדו' ביצירה אחרת של רקובסקי. BAM! ששנת חיבורו 1991, הוא כולו תנועה מתמדת גועשת וכותרת המשנה שלו מצביעה על כך: Etude on swirl of note.  האטיוד הבא אחריו, Nocturnal, מבוסס על צלילים איטיים חודרים וכוונתו, כפי שמציין ההסבר בחוברת, "לעורר אותו סוג של עצבות שחשים בניו-אינגלנד בסתיו, לאחר שהעלים נושרים, הימים מתקצרים והחורף מחכה מעבר לפינה". . . ואמנם, זהו קטע שכלו אווירה---וזו מושגת בין היתר באמצעות ניצול רגיש של גוני הפסנתר והמורכבויות הריתמיות----ציור צלילי של נוף נפשי, כפי שרק המוזיקה יודעת לצייר. . . האטיוד השלישי של רקובסקי קרוי "קרוב דיו לג'אז" (Close Enough for Jazz). הוא בנוי על תבנית אוסטינאטו של 7 פעמות--- אוסטינאטו "המקובע בדרך כלל במקומו, אך נודד לפעמים אל ארץ לא-נודעת. . ." ומוסיף המלחין: "אין ג'אז בקטע, להוציא אולי כמה ג'סטות ריתמיות, שאפשר לפרשן כ'ג'אזיות' וכמה אקורדי ג'אז ברורים סמוך לסיום". שלושת האטיודים מציגים את רקובסקי כצאצא של האימפרסיוניזם וכידוע, אצל מלחינים אמריקאיים רבים אפשר לזהות, במובן זה או אחר, את ה'קשר האימפרסיוניסטי'.

 

הנרי מרטין (Martin) מיוצג בתקליטור ע"י יצירה, שהיא חלק  ממחזור גדול---"פרלודים ופוגות", שחוברו כהומאז' לי"ס באך ול"פסנתר המושווה". ההקשבה למחזור בשלמותו הייתה עשוייה לעורר עניין מיוחד גם בשל ההשוואה המתבקשת עם יצירות דומות, כמו,למשל, המחזור "מסע אל תום האלף" של רון ויידברג. מכל מקום, הקטע המובא בתקליטור הוא, כדברי המלחין, יוצא-הדופן בין הפרלודים והפוגות---הוא כתוב כרגטיים, על כל מאפייניו הסגנוניים, ומשלב ברצף מיבני אחד את הפרלוד והפוגה. למרטין יש קריירה כפולה---כמלחין-פסנתרן וכתיאורטיקן, שהתמחותו בג'אז ובמוזיקה מערבית מסורתית, והדבר מורגש ברגטיים שלו.

 

גם לצ'רלז גריפין (Griffin)   זיקה למוזיקה פופולרית ועממית וכותרת יצירתו כשלעצמה מרמזת על כך: Vernacular Dances  (תרגומים אפשריים לעברית: "ריקודים מקומיים", "ריקודים עגתיים", "ריקודים בלשון המקום" וכד'). גריפין מעיד על עצמו, שהוא קשור לחוויות המוזיקאליות של ילדותו, לשירה ולתיפוף של המוזיקה העממית. את היסודות העממיים האלה הוא משלב לעתים קרובות ביצירות השייכות מטבע ברייתן  למסורת המוזיקה האמנותית –קונצרטית. לדברי המלחין,הדבר בא לידי ביטוי גם בשלושת ה"ריקודים". ה"ריקוד" הראשון, Andante Moderato, ממזג ג'אז ומקצבים לטיניים מוטוריים עם חומר שמקורו בפרק השני של ה"ואריאציות" אופ' 27 של וברן ושחותמו העיקרי ניכר בהרמוניה של הקטע . ה"ריקוד" השני Meditatively, con rubato molto, הוא קטע עדין ומזדמר המבוסס על מוטיב מלודי קצר. ב"ריקוד" השלישי, Aggressive, בולטים יסודות של בלוז ומקצבים קובניים וכן תבניות אוסטינאטו, היוצרות, במקרה זה,  אווירה של מתח ואי-שקט טורדני.דומה, כי לפחות ביצירה עלתה יפה מזיגת היסודות השונים, שהמלחין חותר אליה.

 

במרכז התקליטור---שתי סונטות, שבהן מורגשת היטב רוחו של הנאו-קלאסיציזם. הדברים אמורים בייחוד בסונטה מס' 2, אופ' 121, מאת טומאש סבובודה (Tomas Svoboda), מלחין אמריקאי ממוצא צ'כי, שנולד בצרפת ב-1939  (אגב, מעניין לדעת מדוע לא צויין מוצאם היהודי---המשוער--- של דויד  רקובסקי, אלכס שפירו וסטיב הייציג). הסונטה של סבובודה כתובה בשלושה פרקים, המדגימים שליטה צורנית ונקיון טכני ברמה סטרווינסקאית (וכצפוי בסגנון זה, גם חסר ניכר של אקספרסיביות ועומק).  הפרק הראשון, Allegro Moderato, מצטיין בטקסטורה ברורה ושקופה לעילא, המאפשרת להנות הנאה מושלמת מאריגת הקולות ומההרמוניה,שהיא לעתים ביטונאלית. זוהי מוזיקה שופעת חן והומור. הפרק השני, Andante Moderato, מבוסס על אוסטינאטו ריתמי. המלחין מציין את אופיו כ"מלנכולי אך חסר-רחמים". גם בפרק זה הטקסטורה ברורה מאוד--- הקולות הפנימיים של מעין-כוראל בששה  קולות מובלטים על רקע של הקולות החיצוניים. הפרק השלישי הינו רונדו מלא שמחת-חיים, גדוש בהמצאות ריתמיות. לקראת סופו מופיעה אפיזודה , המזכירה את אווירת הפרק השני, אך הסיום--- כמקובל בסגנון זה---נמרץ וצוהל. בסונטה של אלכס  שפירו, ילידת  1962, יש בצד ההשפעה הנאו-קלאסית הברורה גם יסודות פוסט- רומאנטיים ואפילו אקספרסיוניסטיים, המוסיפים ליצירה מימד של עומק. גם כאן שלושה פרקים: הראשון נע בין טונאליות מורחבת לאטונאליות, עם רמזי ג'אז המתמזגים בכרומאטיות הכללית. הפרק מאופיין  בפיתוח מוטיבי עשיר,המוביל לרגעים של טקסטורה פוליפונית סבוכה ומלאת מתח רגשי. גם הפרק השני הוא הבעתי מאוד, מורכב ומעניין מבחינת החשיבה הקומפוזיטורית. הוא "נוטל את המאזין למסע רגשי, דמוי-חלום, המביא להתפרצות תשוקתית". ואילו הפרק השלישי, "סקרצו", כשמו כן הוא: קטע  תוסס ומבדח, שההומור שלו מושג, בין היתר, באמצעות אפקטים ביטונאליים ומטרום אסימטרי.( אגב, אם יש מי שסבור, שלמוזיקה הנכתבת ע"י נשים יש אופי 'נשי' מיוחד, הרי במקרה זה  של מרת שפירו ראוי שאציין, כי רק לאחר ההאזנה השנייה ליצירה שמתי לב לכך, ש"אלכס" דנן איננו 'בן' אלא 'בת'; רוצה לומר, שלא היה במוזיקה דבר שיסגיר את המיגדר של המלחין/ המלחינה. . .)

 

"העגור של סנדהיל (ואריאציות נדידה)" (Sandhill Crane/ Migration Variations ) היא, אפשר לומר, נציגת הפוסט-מודרניזם בתקליטור. היצירה, פרי-עטו של סטיב הייציג (Steve Heitzeg) היא סידרה של שבע ואריאציות קצרצרות על "נושא הנדידה" (migration theme), שכל אחת מהן מתארת את נדידת העגור, או מהווה מחווה לאישיות מסויימת. ואכן, יש במוזיקה תחושה עמוקה של הזדהות עם הטבע וכפי שאנו לומדים לדעת מן המידע שמספקת החוברת על המלחין, הוא ידוע כיוצרה של "מוזיקה החוגגת את עולם הטבע בתכלילים ליריים, הכוללים כלים שנמצאו בטבע כמו אבנים, עצמות וצדפות". (אל נכון יש משהו אמריקאי מאוד בהתייחסות זו אל הטבע, ברצון להתמזג עמו---די אם נזכיר את תורו). המלחין בחר בעגור  בגלל התכונות הסמליות המיוחסות לו בתרבויות שונות (התחדשות, שלווה ועוד). הואריאציה הראשונה,Migration , מוקדשת לזכרה של רייצ'ל קארסון---בריתמיות ובאנרגטיות שלה היא מסמלת, לדברי המלחין, את מאבקה של קארסון בשימוש ההרסני ב-DDT. הואריאציה השנייה, "לילה  בו'טלנדס"(Wetlands), מוקדשת למסיאן ואהבת הצפרים שלו; ואילו השלישית מתארת "עגורים בזריחה" ובה מתבקש הפסנתרן לטפוח קלות על קלידי הפסנתר בקצות אצבעותיו כמרמז לטפיחת הכנפיים  של העגורים המבקשים לעוף. הואריאציה הרביעית, Platte River Dance, מציגה את הפן הריקודי של העגורים; בחמישית, "לזכרו של אהרון קופלנד", יש אקורדים אלגיים פתוחים לציון תיאוריו של קופלנד את הנוף הפתוח; ואת הואריאציה הששית מקדימות  שמונה שניות של דממה---היא חוברה לזכר ג'והן קייג' וכוללת מהלך של אקורדים שלווים.

 

הואריאציה האחרונה, "ריטואל הנדידה הגדול", מסומנת בהוראת הביצוע "פראי ומתוח" ומצטמצמת בשני גובהי-צליל בלבד---'סי' ו'דו' ברגיסטר הגבוה הקיצוני ביותר של הפסנתר. בואריאציה זו וביצירה כולה בולט מאוד הכיוון המינימליסטי של המלחין---הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת הצמצום בחומרים. זהו, כמובן, מינימליזם שונה לחלוטין מהמינימליזם הרפטיטיבי, האופייני יותר למוזיקה האמריקאית מאז יאנג וריילי. את המינימליזם של הייציג אפשר לשייך ל"פשטות החדשה" (New Simplicity).

אחרונה בתקליטור היא יצירתה  של אליזבת פייזר (Elizabeth Pizer, ילידת 1954). שם היצירה, Strains and Restraints , הוא דו-משמעי ומתייחס לטכניקה של הטיפול בחומר: את המלה strains אפשר לפרש הן כ"מתיחות" או "התאמצויות" והן כ"שירים"ו"לחנים", או "סגנונות" ו"אופנים". קווים מלודיים מתהווים ביצירה בדרך של הוספה והרחבה מודרגת; הם נוצרים כפרגמנטים (strains), נעצרים ונבלמים (restraints) וחוזרים ומושמעים כשכל השמעה נוספת מרחיבה ומפתחת אותם. היצירה כולה, על שלושת פרקיה, נובעת ממוטיבים ליריים, מודאליים ביסודם, המומעים בתחילתה. ייתכן, שהנימה הלירית היא שמעניקה ליצירה את יופיה וייחודה.

 

לסיום, נחזור אל אשר אמרנו בפתח דברינו : התקליטור מביא מוזיקה מעולה, שקיומה וקיום יוצריה לא היו ידועים במקומותינו. התודה והברכה לפסנתרנית תרזה מקולואו, על שאיפשרה לנו להתוודע ליצירות הללו בביצועיה המצויינים.

BACK