תנאי שכר ותעסוקה של מוסיקאים" בישראל

 

הערות על הדיון שערך "פורום המוסיקאים בישראל"
בעקבות
הסקר של "מרכז אדוה" על
"תנאי שכר ותעסוקה של מוסיקאים בישראל"

מאת יוסי פלס

 

ב-28  ביולי, 2003, 

 התקיים באולם הספרייה המרכזית למוזיקה בת"א ("המרכז  למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל") אירוע מיוחד, יוצא דופן במקומותינו---דיון פומבי, שערך "פורום המוסיקאים בישראל" בעקבות מחקר של "מרכז אדוה", שבעיותיה של החברה הישראלית מרבות, כידוע, להעסיקו , בייחוד בכל הקשור בצדק ובשוויון חברתי. המחקר נערך בשנת 2000 ע"י מרינה מאלי  ושירלי ניצן, בהדרכת צוות המחקר של "מרכז אדוה", ונושאו היה "תנאי תעסוקה ושכר של מוסיקאים בישראל" (הכוונה לעוסקים במה שמכונה "מוזיקה קלאסית"). המחקר כלל ראיונות עם מורים למוזיקה, נגנים ומלחינים וכן שאלונים, שנשלחו  ל-400 מוזיקאים---בקטגוריות הנזכרות לעיל---ואשר 100 מהם מולאו והוחזרו.

זהו נסיון ראשון מסוגו להעניק ביסוס מדעי-סטטיסטי לתחושת המצוקה הקשה, מצוקה כלכלית וחברתית, הרווחת בקרב מוזיקאים ישראליים; ואכן, עיון בחוברת, המביאה את ממצאי המחקר, מעורר מחשבות נוגות באשר למצבם של המוזיקאים ולעתידה של המוזיקה האמנותית בארץ. כאשר כל הנתונים והעדויות מופיעים במרוכז, התמונה המתקבלת עגומה פי כמה (ואמיתית פי כמה!), ממה שמצטייר בתודעתנו בחיי היומיום. מן הסקר עולה, כי מרבית המוזיקאים משתכרים במשרתם העיקרית בסביבות שכר המינימום ואף למטה ממנו וכצפוי, מצבם של העולים החדשים  (שעלו אחרי 1990) ושל הנשים גרוע בדרך כלל— אף כי לא תמיד--- מזה של ותיקים וגברים. רוב המוזיקאים מקופחים גם מבחינת זכויותיהם הסוציאליות ותנאי התעסוקה שלהם; ובקיצור, לשעות הרבות, שהם משקיעים בלימוד, באימון ובשמירה על רמה מקצועית נאותה, אין תמורה כלכלית הולמת. אמנם, שכר מצווה----מצווה, והסיסמה  "אמנות או נמות" תופסת לגבי רוב המוזיקאים, שכן העיסוק במוזיקה הוא בנפשם והוא חיוני להם כלחם וכמים; אבל קשה לשיר כל הדרך למכולת , כשהבטן ריקה, קשה לשיר גם בדרך חזרה מן המכולת, כשהסל ריק.

מן הסקר ומדברי המרואיינים אף התברר, כי בניגוד לארצות תרבות ומדינות מתוקנות, אין הממשלה בישראל מעודדת ומטפחת את העשייה המוזיקאלית האמנותית. ודאי, שאין היא עושה זאת על-פי חוק, על-פי אמות-מידה הקבועות בחוק. חלוקת התקציבים למוסדות תרבות ואמנות היא שרירותית ומשוללת קריטריונים מוגדרים. משרד החינוך מקצה תקציב מועט לחינוך בתחום המוזיקה האמנותית----נכון להיום, 15% בלבד מן התקציב הכולל (!) . 60% מגיעים מהורי התלמידים ו-25%  מן הרשויות המקומיות. המצב הכספי מחמיר עוד יותר במקרים שבהם אין המוסדות מופעלים ישירות ע"י משרד החינוך, אלא ע"י גורם מתווך, הנוגס אף הוא  בעוגת התקציב הקטנה והעלובה.

המספרים היבשים של הסטטיסטיקה אומרים הרבה, אבל כשאתה שומע את קולה של העדות האישית, את סיפור מצוקותיו של מוזיקאי יחיד, האנוס להתמודד עם המציאות הקשה הזאת, או-אז נוגעים הדברים אל ליבך. גם לב שנתקהה  מרוב סיפורים על אודות עניי ישראל וסבלותיהם, לא יוכל להישאר אדיש למשמע סיפורה של פסנתרנית מחוננת, שביצועיה המצויינים הושמעו לא פעם מעל גלי האתר ואשר מועסקת כמורה וכמלווה  ע"י אחד הקונסרבטוריונים. הפסנתרנית העדיפה  להשמיע  את דבריה  בדיון הפומבי כשהיא עלומת-שם; היא הופיעה כ"קול האמת"----שם קולע, משום שסיפורה האישי הוא, בעצם, סיפור מייצג של מציאות חיים כללית, המשותפת למוזיקאים רבים. הפסנתרנית סיפרה על הרעה גוברת והולכת בתנאי עבודתה ועל אטימותו של הממסד למצוקותיה. כאשר נותרה עם ששה  תלמידים, פנתה אל "המוסד לביטוח לאומי" בבקשה להשלמת הכנסה. אך למדינת הרווחה הציונית לא היה מענה לבעיותיה: נאמר לה, שעליה להגיע ל-18-20 שעות הוראה שבועיות, כדי שבקשתה תידון. את מכסת השעות  אמורה היתה  להשלים  בכל עבודה שתוצע לה ע"י לשכת התעסוקה , כולל עבודות-נקיון...

עוד סיפרה הפסנתרנית, שמנהל הקונסרבטוריון החליט שלא לשלם לה הוצאות נסיעה למקום עבודתה (על אף שהחוק מחייבו לעשות זאת!). המנהל אף קיצץ בשכר עבודתה כמלווה וניכה את הסכום רטרואקטיבית (!) מכל ששולם לה במשך השנה. את דבריה סיימה הפסנתרנית במלים המעציבות הבאות: "יש אנשים---הרבה אנשים---שבחדרי חדרים מדברים על הרבה בעיות שיש לנו,על המצב הקשה והנורא שאנו נמצאים בו, אבל לבוא ולדבר הם פשוט פוחדים---פוחדים---למה? כי הם [יודעים], שאז המצב יהיה הרבה יותר גרוע. כי אם מישהו ישמע על הבעיות  שלהם, אז---זה יתפוצץ להם לפנים". ואם חשב אי-מי, כי יש צורך בענק-רשע כסטאלין כדי להפחיד בני-אדם, כי אז טעות בידו: די לשם כך בפקידה עלובה של הביטוח הלאומי ובמנהל קונסרבטוריון אטום-לב. 

את הערב פתח הד"ר שלמה סבירסקי, ממייסדי "מרכז אדוה", אחד מאותם אנשי אקדמיה מעטים, המגלים רגישות ואמפתיה למצוקות החברתיות בארץ. במלים בהירות וקולעות הגדיר ד"ר סבירסקי את המצב, שאליו נקלעה החברה הישראלית ושבעקבותיו החמיר עוד יותר מצבן של השכבות החלשות, שהיה  חמור גם קודם לכן: "כאשר קולקטיב אנושי שלם בא תחת שליטתו  של גורם כוח אחד---במקרה זה כוחם של בעלי-הממון---האנושיות של כולנו מצטמצמת ומצטמקת. כל אחד מאתנו הופך להיות יצור שמסביב למצח שלו נכתבת העלות התקציבית". ד"ר סבירסקי הצביע על הסכנה החברתית, האורבת לפתחה של החברה  הישראלית עם ההשתלטות הגוברת של בעלי  השררה ושל האידאולוגיה הקפיטליסטית הקיצונית שלהם. בעולם של "כלכלת שוק" נופלת גם התרבות קורבן לחישובים אנוכיים של כדאיות ורווחיות ומי שנוטלים חלק בעשייה התרבותית הם איפוא פלח אוכלוסיה, שחרב הקיצוצים פוגעת בו קשות. ועל-כן---"בימים שבהם כל אחד מאתנו איננו אלא כמות הניתנת  לצמצום  ולקיצוץ, כולנו בסירה אחת ---כולנו צריכים לפעול כדי לצקת  סדר-יום תרבותי חדש".

במרכז הערב עמד המשא של ד"ר זכריה פלווין, שפרש בפני הנוכחים את ה'אני מאמין' המוזיקאלי והתרבותי שלו. לדבריו אלו יש לצרף את מאמרו "שורשיה החברתיים של המוסיקה הקונצרטית בישראל", שחלקו הראשון כבר ראה אור בגליון 2, סתיו 2003,של כתב –העת "תו+". זכריה פלווין הוא לא רק אחד הפסנתרנים המצויינים שלנו;  הוא שייך לאותו זן נדיר---נדיר בייחוד בין אמנים מבצעים---שהאתוס של אמנותם יקר להם לא פחות מאשר ערכיה האסתטיים. (בין האמנים המבצעים, שלא שכחו את המשמעויות האתיות של אמנות המוזיקה, אפשר למנות את הוברמן, טוסקניני,קזאלס,מנוחין וברנבוים). ד"ר פלווין, ממקימי "פורום המוסיקאים בישראל", דיבר על הקושי שיש למוזיקאים---מעצם טבעם וטבע אמנותם---במאבקים ציבוריים ובעלייה על בריקדות ואולם בעקבות התוכנית ל'הצלת' המשק, נוצר מצב שבו,כלשונו, "אי-אפשר לשתוק". עיקר דבריו של ד"ר פלווין הוקדש לתיאור השקפת עולמו באשר למעמדו של המוזיקאי, תפקידו וייעודו בחברה וחשיבותה של המוזיקה בהקשר החברתי והפוליטי. הגדרת ייעודה של המוזיקה העסיקה כבר הוגי-דעות קדמונים (ביוון, בהודו, בסין וכו') ובכל התרבויות הקדומות הוקדשה תשומת- לב מרובה לאתוס של המוזיקה (מה שבא ילדי ביטוי, בין היתר, בבחירת החומרים המוזיקאליים--- בטיפוסי המודוסים המלודיים והריתמיים, בבניית הכלים וסיווגם ובאופני הביצוע המוזיקאלי). במוזיקה האירופית של "הזמן החדש"---מהרנסנס ואילך--- הלכה ופחתה חשיבות המימד האתי של המוזיקה עד כדי טשטושו---או, בעצם, ביטולו--- בשלהי המאה ה-20. אין זו המסגרת המתאימה לדיון  בנושא נרחב זה. נציין רק, שבדברי ד"ר פלווין יש נסיון מעניין ביותר  להחיות  את המשמעויות האתיות והכלל- תרבותיות של המוזיקה. הוא אף מבקש  להסתייע במומחים מתחומי המשפט ומדעי-הרוח ובאנשי חינוך ואירגון. "מעטפת אנושית ורבמקצועית זו", הוא אומר, "דרושה להגדרת מהותם של המוסיקאים ושל אמנותם במסגרת החברה. ללא הגדרה כזו אי-אפשר לארגן חיי מוסיקה סבירים בחברה הישראלית". 

דבריו של ד"ר פלווין עוררו בי הזדהות רבה,אם כי אני ספקני לגבי האפשרויות המעשיות לשיפור המצב. הבעייה אינה בשכנועם של המשוכנעים (כמוני וכמו אנשים אחרים, שישבו באותו ערב  באולם הספרייה), אלא בשכנועם של מקבלי ההחלטות ומתקצבי התקציבים ב'חלונות הגבוהים', אותם שפותחים וסוגרים ברזים על-פי גחמותיהם הפוליטיות. ד"ר פלווין עצמו מצייר תמונה קודרת של חיי המוזיקה בארץ מראשיתם, תולדה של גישה מעוותת רבת-שנים. ואמנם,זוהי נקודה, שראוי להדגישה,  אם-כי גם בה אין אפשרות לדון במסגרת סקירה זו. לפי דעתי, שורש הבעייה אינו במימון. המימון---או,אם לדייק, העדר המימון---הוא תוצאה ולא סיבה.עלינו לזכור, מי הם אותם אנשים הנושאים באחריות לתקצובם של האמנויות ושל החינוך לאמנות, מה חינוכם, מניין הם שואבים את מושגיהם על אמנות ותרבות ועל ההירארכיה של האמניות, שהמוזיקה נמצאת אל נכון בתחתיתה. בעבר היו אלה פליטי עיירות קרתניות, שבדרך כלל לא זכו אפילו לחינוך מוזיקאלי אלמנטרי; בהווה--- אלה הם בוגריה של מערכת החינוך הקלוקלת של מדינת-ישראל,  שהחינוך המוזיקאלי שלהם מסתכם בכמה שעות לימוד עלובות. עד כמה שהדבר נשמע נדוש, מלת-המפתח  היא עדיין 'חינוך'---רק מערכת חינוך, המכירה בערכה של המוזיקה, ובערכן של האמנויות בכלל, תוציא מקרבה אנשים, שבבוא העת ישפיעו השפעה חיובית על המציאות התרבותית בארץ. נחוץ איפוא יחס אחר לאמנות וליצירה הרוחנית. התעדכנות בדיונים תיאורטיים המתנהלים באירופה ובארה"ב וקריאת מאמרים אינה מבטיחה שינוי או שיפור של היחס. (אודה, לבושתי, כי גם אני לא קראתי את המאמרים, שד"ר פלווין הזכיר בהרצאתו ואינני יודע, מתי יימצא לי הפנאי לקוראם). האמנם אפשר לשכנע את קובעי המדיניות בדבר חשיבותם של המסרים הערכיים, שהמוזיקה נושאת איתה, כאשר יחסם הבסיסי אל האמנות הזאת הוא פגום כל-כך? ואם ביחס ובהתייחסות עסקינן, אי-אפשר שלא להזכיר את יחסם של המוזיקאים, ובייחוד את יחסם של המלחינים, אל אותה אמנות, שאת עלבונה הם תובעים. כאשר מלחין רציני מצהיר, שפזמוני סשה ארגוב עדיפים בעיניו מיצירותיו של מנחם אבידום, כאשר מלחינה ומוזיקולוגית יקרה כציפי פליישר מעמידה את מתי כספי ואת יוהן סבסטיאן באך  על מישור אחד, כאשר "קול המוזיקה " ---הרשת שנועדה להשמעת מוזיקה אמנותית---מקדיש שעות רבות למוזיקה בידורית----מה לנו כי נלין על אזובי-הקיר? התחושה היא, שהמוזיקאי הישראלי אינו מחמיץ שום הזדמנות כדי לירות לעצמו ברגל. 

מאידך גיסא, ראוי להעלות גם אי-אילו הרהורים של הסתייגות בעניין משמעותן הערכית של יצירות מוזיקה אמנותית. אני אוהד מאוד את כיוון מחשבתו של ד"ר פלווין, אך הדברים סבוכים יותר מכפי שהוא מציגם, אכן, "המוזיקה האמנותית היא ערוץ להעברת התנסות אנושית על רקע ערכי חברה נעלים באמצעות קיום דיאלוג רוחני-תרבותי עם המאזין בן המקום";  ואותם "אידיאלים מרכזיים של הקיום האנושי", שד"ר פלווין מונה, מבוטאים בדרכה המיוחדת של המוזיקה, " באין-ספור יצירות מוסיקאליות הדנות בדרמת הקיום האנושי בהסתמך על הערכים הללו". אך בל נשכח, כי במשך 3000 (ואולי 4000) שנות קיומה של מוזיקה אמנותית---למן התרבויות העתיקות של סין והודו--- לא הצליחה זו לעשות הרבה למען טיהורה וזיכוכה של נשמת האדם. מוזיקה נפלאה ליוותה דרך קבע את הזוועות המחרידות ביותר, שביצע המין האנושי, כפי שליווו אותן גם הפילוסופיה והאמניות האחרות. כיצד אמורים אנו להתייחס אל הערכים המגולמים בפוליפוניה של פלסטרינה וויקטוריה, כאשר אנו יודעים, אילו זוועות ביצעו אנשים, שככל הנראה, הקשיבו לאותה מוזיקה זכת-צליל---למשל, מי שהעלו את  ג'ורדאנו ברונו על המוקד (בסביבות 1600) ומי שצפו בפשע המחריד של הכנסייה  מתוך הסכמה שבשתיקה? והאין זו מהתלה שטנית של שר ההיסטוריה, שבמקביל ל"תור הזהב" של הקונטרפונקט התרחש הג'נוסייד של העמים האינדיאניים באמריקה בידי כובשיהם הספרדים? וכמעט מיתר להזכיר, איך התנפצו היומרות ההומניסטיות של מוזיקה אירופית מאוחרת יותר---של גלוק, מוצארט , בטהובן וממשיכיהם---אל מול הנצול הציני של מוזיקה 'גבוהה' בידי הנאצים והבולשביקים. אין, כמדומה, סיפור, הממחיש יותר מכל את  אזלת-ידה של המוזיקה נוכח  הרשע  האנושי, כמו הסיפור---- האמיתי או הבדוי--- על הרגעים שבהם החזיר החבר סטאלין את נשמתו לבוראו (ואוי לאותה נשמה, כשם שאוי לאותו בורא!); רגעים שלווו בצלילי הפרק השני של הקונצ'רטו בלה מז'ור של מוצארט, ק.488, בביצועה של מריה יודינה, הביצוע המועדף של הרודן. קשה להעלות על הדעת ניגוד גדול מזה: מצד אחד, ההומאניות הבוקעת מתוך המוזיקה של מוצארט ומהצד השני, האכזריות חסרת- -הגבולות של העריץ הבולשביקי; אך בסתירה זו, בלתי-ניתנת-ליישוב כמות שהיא, באה לידי ביטוי הבעייתיות של המוזיקה (של היצירה האמנותית בכלל) כנושאת מסרים הומניסטיים. כיוון שכך, אין זה פשוט כלל ועיקר לשכנע פקיד ממשל בדבר חשיבותה של המוזיקה האמנותית לחברה ולרמתה המוסרית; אין זה פשוט להסביר לו, למה ראוי לעודדה ולטפחה. אם יטען הפקיד, שבוב דילן תרם לקידומם של ערכים מוסריים יותר מאשר,נניח, מילטון באביט, יהיה אפשר להוכיח לו, שהשפעתם של מוזיקאי פופ על ההמונים היתה שטחית בלבד, אך מהצד השני, יהיה קשה מאוד להצביע על יתרונם של מילטון באביט ושאר המוזיקאים ה'רציניים' מבחינה זו. גם אם אני עצמי מאמין---כפי שכבר ציינתי ----באתוס של המוזיקה האמנותית (ולא רק זו האירופית), הרי זו אמונה, שהספק מכרסם בה תדיר; שהמציאות, על סתירותיה ותהפוכותיה, אינה מניחה לה להיות אמונה שלימה...

אחרי ד"ר פלווין דיבר ד"ר משה צוקרמן, שהביע התנגדות עקרונית לרעיון (המשתמע מדברי פלווין) שיש למוזיקה "תכלית חברתית".  "האמנות אמורה להיות אנטיתזה לחברה", טוען ד"ר צוקרמן, "האמנות לא אמורה להיות משהו שנעים (- - - ) להיות במגע אתו על מנת להירגע ביחס למצב, שד"ר סבירסקי הציג בפנינו---מצב של חוסר האנושיות במדינה". וכן: "האמנות אמורה להיות הזעקה של הסבל האנושי גם בקטעים ההרמוניים ביותר שלה. ברגעים הגדולים ביותר שלה היא משרתת למעשה את אותם דברים שבאוטופיה האנושית ולעולם אינה תכלית של הקיים". נראה לי, שיש כאן ראייה מגבילה ומצמצמת של האמנות. האמנות יכולה להיות כל דבר שהוא, היא יכולה לאמץ לעצמה כל תכלית שהיא. האמנות יכולה להיות, אם רצונה בכך,  בעלת "תכלית חברתית"; היא עשוייה להיות מה שקרוי "אמנות פלקאטית" ועדיין להיות מעולה; יתר על כן, היא עשוייה אף לרומם את עצמה באמצעות הפלקאטיות שלה---כמובן, רק אם המסרים של הפלקאט הם הומניסטיים באמת. (אני יודע, שדעתי זו מנוגדת לדעה המקובלת, ואעפ"כ זוהי דעתי). האמנות עשוייה להיות  (ומותר לה להיות) גם "תכלית של הקיים" ולשרתו. מוכרות לנו אלפי דוגמאות של אמנות מצויינת, שלא נוצרה אלא כדי לספק צורך זה או אחר של קהילה או ממסד. האמנות אינה עומדת, לדעתי,  בניגוד לסדרי עדיפויות חברתיים ופוליטיים ו"בניגוד לכל מה שיוצר את ההירארכיה של מה שראוי או לא ראוי על-פי  סדר עדיפויות" ואין שום פסול בהעמדתה לדיון ובהעלאת השאלה: הלנו היא, אם לצרינו? יש אמנות ואמנים שהם "אנטיתזה לחברה" ויש שאינם כאלה. מובן, שמבחנה העליון של חברה יהיה, אם תהיה מסוגלת  לתמוך גם באמנות המכוונת נגדה. בסופו של דבר, חייב גם ד"ר צוקרמן להודות, ש"במובן הזה  [היינו, בהיתה אנטיתזה לחברה, בהתעלותה אל "מעבר למה שקוראים הציביליזציה הקיימת" ] האמנות נמצאת בפני דילמה. היא אמורה מצד אחד להיות משהו מנוגד לחברה ומצד שני היא באה מהחברה ואמורה [- - -] להיות מפורנסת ע"י החברה". ד"ר צוקרמן העלה שתי נקודות חשובות, האחת נוגעת למוזיקה החדישה בעולם כולו והשנייה---לחיים המוזיקאליים בארץ. ההתייחסות אליהן הכרחית,לדעתי, להבנת מצוקתה של המוזיקה האמנותית בישראל. ראשית, ההתרחקות וההתנתקות של המוזיקה האמנותית מקהלה  בעקבות התפתחות ה'שפה' שבה היא דוברת. זו בעייה כלל-עולמית, שקשור  בה נצחונה של "חרושת התרבות" ובככל זה המוזיקה הבידורית, השולטת שליטה ללא-מצרים בכלי התקשורת ההמוניים. והנקודה השנייה, המיוחדת לחברה הישראלית כחברת מהגרים----היגררותה של המוזיקה האמנותית אל תוך מערבולת 'מלחמת התרבות' הבין-עדתית, כשיא מזוהה עם "האליטה האשכנזית" השלטת (כביכול). אע"פ שלרבים ממניחי היסוד ליצירה המוזיקאלית האמנותית בארץ היתה משיכה עזה למזרח ולתרבותו (ולדעתי, משיכה מוגזמת ); ואע"פ שהם חתרו לסינתזה בין 'מזרח' ל'מערב'--- להמוני היהודים, שעלו מארצות האיסלם, לא אמרו יצירותיהם דבר וחצי-דבר. גם שיר העם הארצישראלי, המשופע בסממנים מזרחיים, נשמע להם (מסיבות שלא כאן המקום לפרטן) זר ומנוכר. ההתמודדות עם בעייה זו אינה פשוטה, שכן מדובר באנשים, שגדלו באותו מרחב תרבותי שבין הודו למרוקו, שבמוזיקה האמנותית המסורתית שלו חלו מאז ראשיתה של האימפריה העותומנית סטגנאציה  ואף דגנראציה. אין זה מקרה, שבכל המרחב הזה יש מעט מאוד פעילות יוצרת בתחום של המוזיקה האמנותית החדישה (בניגוד בולט למה שמתרחש במזרח הרחוק).  מותר היה לצפות ממערכת החינוך והתרבות של מדינת-ישראל, שתסייע לשימורם של שרידי המוזיקה המסורתית  ותקרב את צאצאיהם של העולים מארצות האיסלם אל שילובי המסורות שעשתה המוזיקה  הישראלית החדשה. אבל הדור השני והשלישי של העולים הופקרו להשפעתה של מוזיקה בידורית---מוזיקת הפופ המערבית והמוזיקה הקלה  הערבית, הטורקית והיוונית. כך נולדה  'מוזיקת הקסטות', או מה שמכונה היום "הזמר הים-תיכוני"---סינתזה אמנם ותופעה לגיטימית, שיש לה זכות-קיום כמוזיקה בידורית, אך אין היא תחליף למוזיקה אמנותית. זו נשארה נעולה וחתומה בפני אותם קהלים והיא מייצגת בעבורם תרבות אליטיסטית מתנשאת ושנואה.

בדבריהם של  עו"ד מרדכי וירשובסקי וד"ר איתן גינזבורג הועלו הצעות מעשיות לקידום מצבה של המוזיקה הקונצרטית. אף שכל הצעה  מעשית כמו מתגמדת אל מול חומרתן של הבעיות, אין לזלזל באף אחת מהן----כל פעולה, כל מעשה, כל רעיון, שמקורו בהתייחסות חיובית לנושא וברצון כן לעזור, ראויים לתודה ולברכה. העשייה  היומיומית והשגרתית יכולה להביא לתוצאות מפליאות,אם אך יתמידו בה. מר וירשובסקי, שמלבד היותו פוליטיקאי בכיר הוא גם חובב מוזיקה נלהב ועתיר-ידע, הביע דעה קרובה לדעתו של ד"ר צוקרמן, ובלשונו: "האמנות לא צריכה לשרת שום דבר זולת האנושות במובן המופשט של המלה". הוא התלונן בייחוד על ה'תפריט' המצומצם של גופי הביצוע הישראליים, שאינם טורחים להשמיע לקהל הישראלי יצירות בלתי-ידועות ומלחינים בלתי-ידועים (ואני מסכים בהחלט לדבריו). לשיפור המצב הציע  הקמתה של מועצה בלתי-תלוייה, שתנהל את ענייני המוזיקה ללא משוא-פנים (האמנם ייתכן כדבר הזה?).

הסוציולוג ד"ר איתן גינזבורג יצא דווקא מנקודת-המוצא של 'כלכלת השוק' (אם אי-אפשר להכות בה, עדיף אולי לחבור אליה...). הוא סבור, ש"למוזיקה ניתן ליצור ביקוש"---בין היתר, באמצעות פירסום. בי אישית מעוררת המלה הזאת, כשהיא לעצמה, רתיעה גדולה; אך אם החברה הקפיטליסטית מתמכרת לשטיפת-המוח הזאת בקלות כה רבה, למה לא לנצל את הדבר למטרות חיוביות? "יש גם דברים שנוצרים מלמטה", אומר ד"ר גינזבורג והוא ממליץ על יוזמות של האמנים עצמם, שבכוחם להתארגן, ליצור סביבם "סביבה אמנותית" ואח"כ להרחיב את מעגלי ההשפעה שלהם. והצעה נוספת שלו: "להעמיק את החשיפה למוזיקה, למוזיקה הקלאסית, בתוך האוניברסיטה"; ובאורח קונקרטי: יצירת "הקבץ לימודים", שבמרכזו לימודי מוזיקה והקשריה התרבותיים והכשרת מורים, שיצאו ל"מסע לאורך שנים" עם תוכנית לימודים מעין זו. אכן, רעיונות שאפשר רק לברך עליהם ולקוות, שיתממשו בהצלחה. 

גם דבריו של מר ז'אן חיימזון, יו"ר ועד נגני " התזמורת הסימפונית ירושלים—רשות השידור", הם עדות לחומרת המצב. הדברים נאמרו מנקודת-מבטו של נגן בתזמורת ההולכת ומדרדרת. גם הוא הצביע על אדישותה של מערכת החינוך ותבע "יד ממלכתית", "מדיניות של קברניטים מתוך משרד התרבות, אנשים יצירתיים שיחוקקו חוקים המאפשרים תחיית המוזיקה האיכותית והפצתה" .בדבריו הרגשתי את הכאב והחרדה, שגם אני שותף להם. כשאני מתבונן אחורנית, אל שנות ה-60 (שהן שנות התבגרותי), אני יכול לעקוב במבט-לאחור אחר התהליך, שהביא אמנים כחיימזון לומר את אשר הם אומרים. הוא מציע מהלך נגדי--- תהליך חינוכי, שגם לדעתי הוא המעשה הנכון ביותר, כפי שהערתי לעיל--- ומטעים את הדחיפות שבדבר, כי הזמן  אכן פועל לרעתנו.

ד"ר הגר קדימה הציגה את הפן הנשי של מצב המוזיקה בישראל. מלבד היותה יוצרת של מוזיקה מצויינת באיכותה, ד"ר קדימה היא גם ממיסדות "פורום המלחינות בישראל", שמטרתו העיקרית---עידוד השמעת יצרות מפרי-עטן של מלחינות ישראליות.. אין ספק, שהיא צודקת בתביעתה להשוות שכר נשים לשכר גברים (וזוהי,כידוע, בעייה כללית בישראל---אחת התופעות המבישות בארצנו, שאינה חסרה תופעות מבישות). לעומת זאת, לדבריה של ד"ר קדימה על קיפוח אמנותי-מקצועי של נשים-מלחינות קשה לי להסכים. קיפוח כזה אמנם קיים היה בעבר---ובמידה שלא היתה דוגמתה בשום אמנות אחרת. נכון להיום אין, לדעתי, שום קיפוח של נשים בתחום הקומפוזיציה. להיפך, לא-מעט  מלחינות מצליחות הרבה יותר ממלחינים (ולא משום שהמוזיקה שלהן טובה יותר!). גם לעובדה, שמספרן של המלחינות אינו משתווה עדיין למספר המלחינים אין כל קשר לקיפוח או אפלייה של נשים בטיפוח קריירה. מדוע יש כל-כך הרבה זמרות ופסנתרניות?---- והרי אלה תחומי ביצוע, הדורשים הרבה יותר שעות לימוד ואימון (ולכן גם הרבה יותר הקרבה של שעות אמהות) מאשר קומפוזיציה! התשובה לשאלה מצריכה דיון נפרד.מכל מקום, טוב הדבר, שנשמע גם קולה של ד"ר קדימה בדיון החשוב הזה,כנציגתן של נשים, יוצרות כמבצעות. ונותר רק לקוות, כי הדברים שהושמעו לא יאבדו בחלל הריק, אלא תהיה להם תהודה ואיתה גם  פתח לשינוי ולשיפור.

BACK