לדיון

דבר יוסי פלס:


שלישיות פסנתר מאת מיכאל וולפה (מס' 1, 2 ו-3), בביצוע
"שלישיית ענבר"

 
( ליאור קרצר---פסנתר,אורי דרור---כינור, מיכאל קרויטרו-וייסמן--- צ'לו)
 "סידרת אמני ירושלים"

שלוש היצירות הכלולות בתקליטור מוכרות לאוהבי המוזיקה הישראלית (כמוני) מהאזנות קודמות, בעיקר בביצוע של "שלישיית ענבר", שבנגינתה מורגשת היטב ההזדהות עם  המוזיקה בצד האיכות הטכנית הגבוהה. התקליטור, שהוקלט  במרכז למוזיקה ביפו בהקלטה חיה בפברואר 1998, מאפשר מעין רטרוספקטיבה  של מלחין , שתפיסת העולם שלו וסגנונו גובשו זה מכבר.

השלישייה הראשונה, שחוברה ב-1992, מורכבת שני פרקים. בראשון, הקצר יותר, שלטת נעימה מודאלית שלווה, לירית. הפרק השני מתחיל בחטיבה בעלת ריתמוס ריקודי סוחף; אחריה מופיעה חטיבה איטית יותר, שבהמשכה חוזר ומושמע הנושא של הפרק הראשון. המלחין מסביר, שחיבור היצירה מושפע מיחסו הריגשי לעיר ירושלים. נעימת הפרק הראשון עלתה בו, כשצפה אל עבר אחד הגאיות שבירושלים בערב שבת. מקצבי הריקוד של הפרק השני מבוססים, לדברי המלחין, על נעימות של קהילת יהודי ספרד בעיר העתיקה ואילו בחטיבה האיטית של הפרק, המתייחדת במירקם ההטרופוני שלה, מהדהדים במשולב צלצול פעמוני הכנסיות וקריאות המואזין. האמת היא, שמבחינתי כמאזין, זהו החלק היחיד ביצירה, שמתקשר איכשהו עם עולם הדימויים הירושלמי שלי. כל החלקים האחרים  נשמעים לי רחוקים מאוד מן האסוציאציות הסקראליות (הלא-בהכרח-סימפטיות) שמעוררת עיר הדמים המיוסרת. המוזיקה בכללותה מזכירה לי את חיבורי המלחינים ה"ים-תיכוניים" משנות ה-30, ה-40 וה-50, אם-כי אין היא בשום פנים חיקוי גרידא, אלא החייאה של יסודות סגנוניים, שטביעת האצבעות האישית של המלחין ניכרת בה היטב. שני טיפוסים קומפוזיטוריים אופיניים לכיוון ה"ים-תיכוני" זוכים כאן לחיים מחודשים: הפסטורלה הלירית והריקוד הערני. הנוף שעולה בדמיוני למשמע הפרק הראשון שונה לחלוטין מנופיה הקישחים של ירושלים; זהו נוף אופייני של השפלה והשרון ( גבעות כורכר, פרדסים, מגדל-מים באופק, בתים קטנים ואדומי-גגות... זהו הנוף המזוהה אצלי יותר מכל עם התום והראשוניות של ה"ים-תיכוניות" במוזיקה). הנושא הריקודי של הפרק השני הוא, כמובן, פולקלוריסטי במובהק, אבל נשמע חילוני לחלוטין (המקצבים מסגירים את הקשר הבלקני של ספרדיי ירושלים).

השלישייה השנייה, מ-1995, היא האהובה עליי ביותר מבין השלוש. זוהי יצירה אישית מאוד, שבה מתגלה  שוב הפן האכספרסיוניסטי של וולפה במלוא עמקותו. המלחין צירף לה דברי הסבר, שכמעט אין צורך להוסיף עליהם. לדבריו, ביקש להציג ביצירתו זו דיוקן עצמי סבוך - "דיוקן מורכב ומלא סתירות של האמן היוצר בשלהי המאה ה-20 על התלבטויותיו ומגוון הסגנונות המשפיעים עליו".

הפרק הראשון מבוסס על שיטת 12 הטונים ובמהלך התפתחותו הוא הולך ומתרחק ממקורו הדודקאפוני, עד להופעתה של נעימה פשוטה, מנוגדת באופייה לשורה הדודקאפונית. בפרק השני חוזרת ומתגלית ההשפעה המודאלית-"ים-תיכונית", שהכרנו בשלישייה מס' 1. המלחין מציין, כי "המנגינה נושאת אותנו הרחק אל  עבר זיכרונות וגעגועים".ואמנם, לגבי מלחינים מהדור של וולפה, אין כסימלי הצליל ה"ים-תיכוניים" - סמלים של סגנון שעמד לגווע עוד בטרם נולדו - כדי לבטא את הגעגוע והכמיהה לישראליות אחרת, למען האמת - ישראליות אוטופית, שלא הייתה ולא נבראה.

הפרק השלישי של היצירה מבוסס על "הניגוד שבין המוזיקה מונוטונית והריתמית שאני שומע בכל מקום, בכל יום" - היינו, מוזיקת פופ לסוגיה - "וסגנון האוואנגארד האמנותי והמנותק בן-זמננו". בפרק זה מגיעה ההתלבטות הפנימית לשיאה  ומבנהו המקוטע ממחיש זאת בבירור. הדיאלוג בין האלמנטים המנוגדים מסתיים, כפי שמודה המלחין, ללא פתרון, אך בסוף הפרק נרמז המוצא המיוחל  -  "דיאלוג אמיתי, או שלום - לא רק שלום בעולם, אלא גם שלום בין אנשים. שלום בתוככי נשמתי".

אותי אישית  מרתקת היצירה בעוצמת כנותה ובהבט הוידויי שלה, ביכולתו של המלחין להעניק עיצוב אמנותי לתהליכים נפשיים ןלמאבקיו הפנימיים כיוצר.יימצאו אולי מאזינים, שידחו את חוסר האחידות הסגנונית, או את התפוררותה של הצורה ברגעים מסויימים. אני, לעומת זאת סבור, שדווקא בזה כוחה של היצירה. ואם להזדקק שוב לפרספקטיבה היסטורית, הרי היצירה הזאת מעלה מחדש וכמו מסכמת את הדואליות הסגנונית, שאיפיינה לא-מעט מלחינים ישראליים בדורות קודמים.

השלישייה מס' 3,משנת 1998, שונה לחלוטין מקודמתה. יש בה לא רק שיבה אל ה"ים-תיכוניות", אלא התמקדות במה שמכונה בשם הבלתי-מוצלח "זמר עברי". חמשת פרקי השלישייה הם, למעשה, עיבודים של חמישה לחנים מתוך הרפרטואר הזה, ובפרקם 1, 2 ו-5 אף מורחבים העיבודים לכדי פנטזיות מפותחות יותר -  בין היתר, באמצעות  טכניקה של ואריאציה ומטאמורפוזה. וולפה מציין, כי בשלישייה הלך בעקבות אהבתו הגדולה "למוזיקה היפה שעליה גדלתי", מוזיקה המלווה אותו כמחנך, כחבר קיבוץ וכמי שבא איתה במגע בחיי היומיום שלו. היצירה מוקדשת לתלמידיו של המלחין בנגב ובירושלים, שהעיבודים הם פרי עבודתו עמם. את יצירתו זו של וולפה אפשר להבין על רקע נטייה כללית אצל מלחינים ישראליים ילידי שנות ה-40, ה-50 וה-60 לפנות אל אומנות  העיבוד של חומר מסורתי, שירי-עם ופזמוני מוזיקה קלה -  היינו, חזרה אל מה שהיה מקובל בזמנם של בן-חיים, פרטוש ובני-דורם. במסגרת מצומצמת זו אין אפשרות לעסוק בהרחבה בתופעה, המעניינת לעצמה. כדאי רק לציין, כי כמו וולפה  בשלישייתו, מקצת המלחינים אינם מבחינים כלל בין שיר-עם לפזמון. הכל כלול ב"זמר עברי", באותו קורפוס גדול של שירים,המשמש את  ה"שירה בציבור" ואת ה"הרקדות" למיניהן.

בשלישייה של וולפה מופיעים שלושה לחנים, שאפשר להגדירם כשירי-עם: "שיר השדה" של דויד זהבי (פרק 1); "שדמתי" של ידידיה אדמון (פרק 2); ו"שירת החליל" של מרדכי זעירא  (פרק 5). לעומת אלה  "כשאור דולק בחלונך" לארגוב (פרק 3) ו"שיר ערש נגבי" לוילנסקי (פרק 4) הם פזמונים, מוצרים טיפוסיים של מוזיקה קלה, עם כל מה שמשתמע מכך. אין ספק, ששני מלחיניהם הם שנסונאים מעולים, אך פזמון או שנסון אינם שיר-עם והשמעתם ברצף אחד עם שירי-עם יש בה, מבחינתי, טעם לפגם. גם תלמידיו של וולפה אמורים לדעת, שנעימת הולס הרגשנית של ארגוב (הגובלת בסנטימנטליות בולבארית) אינה שיר-עם!

ברם,מיותר אולי להתפלמס עם טעם מוזיקאלי. וולפה ציית מן הסתם לצורך הפנימי שלו כיוצר בחברו את השלישייה כפי שהיא. ביצירה הוא מתגלה - וזוהי, בסופו של דבר, השורה התחתונה - כמעבד מעולה,שיחסו אל הלחן המקורי מלא אהבה ועם זה הוא מעשיר אותו ברעיונות יצירתיים מקוריים -  בפירושים הרמוניים חדשים (קצתם ביטונאליים), במורכבויות קונטרפונקטיות ובעושר הגוונים, שהוא מפיק משלושת הכלים. והרי זה סוד קסמו של עיבוד -  מימוש הפוטנציאל המוזיקאלי הטמון בחומר המעובד, והארתו של המוכר והידוע באור חדש. 

ולסיכום: ההקשבה לשלוש השלישיות של וולפה  היא בבחינת פתיחת חלון אל עולמו כמלחין, כמלחין בכלל וכמלחין ישראלי בפרט.

BACK