דבר יוסי פלס:
אייל אדלר וערן אל-בר
תקליטורים
מיצירות
(בהוצאה עצמית)
ועוד מוזיקה של מלחינים צעירים, ששמחתי להכיר בעת האחרונה - יצירות מפרי-עטם של אייל (א' בפתח) אדלר וערן אל-בר (א' בצירה),שני מלחינים שונים תכלית שוני זה מזה, שאפשר אף לראות בהם מייצגים של כיוונים שונים במוזיקה האמנותית העכשווית. שניהם עברו כבר את שלב ה"צעירים המבטיחים", שכן - כפי שאפשר לשמוע בעליל - ההבטחה שלהם כבר קוימה, לפחות בחלקה. לכל אחד מהם יש, כך נראה לי ,סגנון עצמי מגובש, אם-כי בגילם ייתכנו תמיד שינויי כיוון.
אייל אדלר נולד בירושלים ב-1968. למד קומפוזיציה לתארים הראשון והשני באקדמיה ע"ש רובין בירושלים וסיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת מקג'יל במונטריאול. הוא היה גם מלחין-הבית של התזמורת הקאמרית והסימפונית של האוניברסיטה ועם שובו ארצה הצטרף לסגל ההוראה של האקדמיה בירושלים.
הקשבתי לשלוש מיצירותיו, שהרשימו אותי ברמתן המקצועית וביופיין.הן אכן מעידות על יוצרן, שהוא בעל מיומנות טכנית גבוהה ומה שחשוב הרבה יותר - יש לו היכולת לשתף את המאזין בעולם רוחני ורגשי מעניין וייחודי. על המוזיקה שלו שורה אווירה פיוטית קסומה. לעתים היא מזכירה את מסיאן, לעתים את קראם, לעתים מלחינים ירושלמיים כמרק קופיטמן וינעם ליף, אבל אין ספק, שאדלר כבר גיבש לעצמו קו סגנוני משלו. בולט ביצירות ששמעתי הטיפול הסובטילי בתאים מוטיביים תמציתיים (שמקורם לפעמים בחומר אתני ארכאי). בולטת גם ההתעסקות המיקרוסקופית-כמעט בפרטים הקטנים, בגוני-הגוונים, של התיזמור והמירקם. גם ברגעים של אקורדיות סמיכה , או של מורכבות הטרופונית, יש במוזיקה של אדלר נטייה בסיסית לבהירות, להצללות קורנות, אם-כי עוצמת ה"אור" והשקיפות של קווי- המיתאר מרוככות ומעומעמות ע"י הדהודי כלי-ההקשה או דוושת הפסנתר. אפשר,אולי, לאפיין את המוזיקה הזאת כסוג מסויים של ניאו- אימפרסיוניזם).
"מיסטריוזו" לפסנתר סולו חוברה ב-1997 והוקלטה בביצועו של דניאל ויסנר בפראג ב-1998. היצירה מושתתת בחלקה על תבניות מודאליות של מוזיקה ארמנית מסורתית ואלה מוטמעות בתוך הסביבה ההרמונית החדישה,כשהנוכחות של טוניקת רקע מגיחה וחוזרת ונעלמת. הפסנתר מצלצל לרגעים ככלי פריטה מזרחי עתיק - גם בשל התבניות העיטוריות המהירות - ומובלטת התכונה המהותית ביותר שלו - היותו "פיאנופורטה", ויכולתו להעניק לתמונה הצלילית ניגודי אור וצל.
הכותרת "מיסטריוזו" עשויה להתאים גם ליצירות האחרות שעל-גבי התקליטור. גם ה"מסע" לתזמורת קאמרית מ-1999 (המושמע כאן בהקלטת התזמורת הקאמרית של מקג'יל) מציע למאזין חוויה, שיש בה מן המסתורין - מסע מדומה מבעד לשתי תחושות של זמן, סטאטית ודינאמית. שילוב של שתי התחושות האלה יש במידה מסויימת גם ב"מיסטריוזו" וכמו ב"מסע", על-פי החומר ההתחלתי היה אפשר לצפות ליצירה ארוכה יותר (אך ייתכן, שדווקא הקיטוע ומה שהמלחין מכנה "סיום פתוח" מוסיפים ליצירה עוד נדבך של קסם). הבעייה ב"מסע" היא, שכדי ליצור תחושה של סטאטיות דרוש בכל-זאת מרחב גדול יותר של זמן - לאו-דווקא מרחבי זמן פלדמניים, אך יותר מאשר שבע דקות. ואולם היצירה מצליחה להציג את הניגוד שבין סטאטיות לדינאמיות ברמה מופשטת יותר, מושגית. גורם חשוב של סטאטיות מהווים המרכזים הטונאליים, הנשמעים ברקע, שבשני מקרים אף משתנים במהלכים כמו-קדנציאליים (כלומר, מתבצעת מעין מודולאציה ,שהיא שבירה של הסטאטיות).
היצירה השלישית, "דיאלוגים", שחוברה ב-1998, היא בת שלושה פרקים. הדיאלוגים מתנהלים, כפי שהמלחין מסביר, בשני מישורים - בין כלי סולו לכלי האנסמבל האחרים (בפרקים הראשון והשלישי הסולן הוא הפסנתר ובפרק השני ---החליל); בין אלמנטים מנוגדים בחומר המוזיקאלי עצמו - מוטיבים השאובים ממערכות סולמיות יפאניות ואינדונזיות ולעומתם, ההרמוניה הכרומאטית-חופשית של המוזיקה המודרנית. ואמנם התיזמור והמירקם ההטרופוני מעוררים אסוציאציות גמלניות והסולו של החליל בפרק השני מזכיר את נגינת השקוהאצ'י. מוטיבים אופייניים חוזרים ומתבלטים (בייחוד התבנית של הטרצה הגדולה והסקונדה הקטנה, האופיינית לפנטאטוניקה היפאנית ולמודוסי הפאטט האינדונזיים). ההתמזגות של האלמנטים, תולדת רגישותו ההרמונית של המלחין ,היא,לטעמי, מושלמת.
ערן אל-בר (יליד?) מייצג, כאמור, כיוון שונה מזה של אייל אדלר. הוא נמנה עם אותם מלחינים בני-זמננו, השבים אל נתיבים קומפוזיטוריים של מלחיני המחצית הראשונה של המאה ה-20 - ודווקא של הפחות רדיקליים שביניהם. הטונאליות המורחבת, ששימשה מלחינים רבים במאה ה-20 , משמשת גם את אל-בר ובדומה להם, גם הוא משתמש באופן חופשי בהרמוניה טרציאלית ומרחיב את מעגליה של הטונאליות באמצעות תבניות מודאליות - בין היתר בולטות תבניות פריגיות, לוקריות וחיג'אזיות, והרושם הוא (עד כמה שאפשר להסיק מהאזנה ללא תווים), שהחומר המלודי וההרמוני מתהווים מצירופים אוקטאטוניים (או,אולי, שיטה הדומה לזה). בכל היצירות שבתקליטור חוזרת ונשמעת, חוזרת ומתנגנת, מעין תבנית-אב, המורכבת מטרצה גדולה ומסקונדה קטנה (אותה תבנית , שהופיעה, כזכור, ב"דיאלוגים" של אדלר).
אף שאבני הבניין של אל-בר, אין בהן מן החדש, הוא מצליח ליצור לעצמו ניב אישי. לציון מיוחד ראויות, לדעתי, הסונטה לצ'לו ולפסנתר, השלישייה לכינור, צ'לו ופסנתר והסונטה לפסנתר סולו.ביצירות האלה השיג המלחין עומק רגשי,עוצמת ביטוי וכנות, המדברים אל לב המאזין. הסונטה לצ'לו והשלישייה כתובות בפרק אחד ומהוות, לדעתי, גם השג צורני מרשים. בסונטה מעוצבת הצורה באמצעות הנגדתם של נושא לירי איטי ונושא ריקודי-קיצבי. השלישייה צומחת ממוטיב דמוי-מורדנט של סקונדה קטנה ויש בה התפתחות דרמטית, שמעוררת במאזין מתח ודריכות מתמדת, עם הפוגות אפיזודיות קצרות, כמו החלק הריקודי (בערך ב-(04:30 או החטיבה הלירית (בערך ב-(06:25. למעשה, גם הסונטה לפסנתר כתובה ברצף אחד, אלא שכאן החלוקה לחטיבות - ולשני פרקים - ברורה יותר. כותרת המשנה של היצירה היא "פעמונים" וחטיבת ה"פעמונים" חוזרת בה בשינויים, כ"רפריין" של רונדו ומאופיינת באקורדים כמו-אימפרסיוניסטיים ובצלילים פעמוניים, מהדהדים, גבוהים ונמוכים.
בסונטה לכינור ולפסנתר אין אמנם ממידת העומק של שלוש היצירות הנזכרות לעיל, אבל יש בה נימה אישית לוקחת לב. הנטייה הטונאלית (והטרציאלית) בולטת עוד יותר ביצירה זו, שפרקה הראשון הוא "מחווה לז'אק ברל" (עם ציטוט מנעימת "גרינסליבס" ואולי גם של מוזיקה מאת ברל, שלא הצלחתי לזהות); הפרק השני קרוי "מנטרה" ובו חוזרת נעימה קצרה,שבבסיסה מוטיב עולה בטטרקורד "סבא זמזמה", והפרק השלישי הוא "פינאלה" ריקודי. תצויינה עוד הלחנות הטקסטים של אל-בר, למלים של נתן יונתן, ואסקו פופה ואברהם חלפי. ניכרים בהן הקשר למסורת המדריגל והליד והרגישות הרבה לניואנסים ולדקויות, הנובעים מן הטקסט.
אל-בר קיבץ בתקליטורו זמרים ונגנים מארצות שונות והם עושים בדרך כלל את מלאכתם נאמנה. לא כל ההקלטות איכותיות, אך לי באופן אישי אין הדבר מפריע. כפי שהבנתי, זוהי הוצאה עצמית, שאי-אפשר לבוא אליה בדרישות מופרזות. מאידך גיסא, אפשר בהחלט לצפות ממנה להסבר מפורט קצת יותר על המלחין ועל יצירותיו. אין אנו יודעים,אם התאריכים המסומנים ליד שמות היצירות הם תאריכי חיבורן או תאריכי הקלטתן. (אגב, גם משכי הזמן הרשומים אינם מדוייקים). מדברי ההסבר הקצרים המצורפים אפשר להסיק, שהמלחין מחלק את זמנו בין הונגריה לישראל, אבל מלבד זה אין בהם אלא אמירות סתמיות באנגלית, שבקושי ניתן לתרגמן (מה אמור המאזין להבין ממשפט כמו: “He doesn’t exteriorize his emotions into notes, but the emotions literally exteriorize into notes themselves’? ).
ואולם גם כך, היה נעים להכיר את המוזיקה של אל-בר, כמו את זו של עמיתו, אייל אדלר. אם לעשות פרפראזה על דברי המשורר, במה נותר עוד להתנחם בימים טרופים אלו, אם לא במוזיקה, ודווקא במוזיקה צעירה, לאחר שכבר מאה שנים ויותר מזהירים אותנו מפני קיצה הקרב של המוזיקה הקונצרטית- האמנותית.