לדיון

דבר יוסי פלס:


תחרות  "פרס ליברסון"
 קונצרט הסיום, המרכז  למוסיקה ביפו , 12 בספטמבר,2002
בהשתתפות ניתאי צורי,כינור, ומיכל טל,פסנתר

 

אחת לשנתיים עורך" איגוד הקומפוזיטורים בישראל" תחרות, הנושאת את שמו של המוזיקאי היהודי שמואל-סמיואל ליברסון שמפירות הקרן של תרומתו נהנים מלחינים ישראליים של מוזיקה אמנותית  מאז 1968.

 

תחרות ואמנות הן,לדעתי, תרתי דסתרי, אבל כשמדובר בסקטור המקופח של המלחינים הרציניים בישראל, הרי כל עידוד וכל סיוע ראויים לברכה. בניגוד לעמיתיהם מתחומי המוזיקה הקלה, אין אצל אלה קשר של ממש בין צלילים למצלצלים, אע"פ שתרומתם לרמה התרבותית של החברה משמעותית וחשובה לאין ערוך.

 

לתחרות "פרס ליברסון" מוגשות יצירות בעילום-שם, להרכב פחות או יותר מוגדר,המשתנה מתחרות לתחרות. ועדה מטעם ה"איגוד" בוחרת שלוש יצירות להשמעה בקונצרט פומביגם-כן בעילום-שם---ובקונצרט זה הופך חלק מן הקהל ל"שופטים", הבוחרים ברוב קולות את היצירה הזוכה.

 

השנה נערך הקונצרט בין כסה לעשור באולם המרכז למוזיקה ביפו. משיקולי תקציב נבחר,כנראה, הרכב צנוע - דואו כינור ופסנתר - ואולם נוכחותם של שני הנגנים הנפלאים - הכנר ניתאי צורי והפסנתרנית מיכל טל - מילאה את הבמה לא פחות מאשר התזמורת, שהשתתפה בתחרות הקודמת. שני המבצעים כבר הפליאו לעשות בביצוע של מוזיקה בת-זמננו (ומוזיקה אחרת) בהזדמנויות קודמות, שניהם יחד וכל אחד לחוד.

 

לניתאי צורי צליל חם ועשיר ונגינה מלאת הבעה וחדורת להט פנימי (מי ששמע אותו בביצוע ה"בשרו" של אבל ארליך וה"פסקליה" של אייל זיידמן  לא ישכח את נגינתו). מיכל טל דולה מתוך הפסנתר עתרת גוונים ובני-גוונים והמוזיקאליות העמוקה שלה ויכולתה הפרשנית הפנומנאלית מורגשות בכל פראזה ופראזה שהיא מעצבת - כך בעשרות ביצועים קודמים שלה וכך גם בערב הזה. כשיצירה מוזיקאלית מופקדת בידי אומנים כאלה, כל עניין התחרות משתכח מלב המאזין והוא מתמקד בחוויה עצמה.

 

מבין שלוש היצירות שנבחרו להשמעה בקונצרט בוצעו רק שתיים (ביצוע השלישית התבטל מסיבות טכניות) - "משחק בשניים" מאת אמה שיפרין ו"הרהורים" מאת הילת בן-קנז. אולי לא מקרה הוא, שיצירתה של שיפרין זכתה לבסוף בפרס על חודו של קול, שכן בשתי היצירות  התגלתה יכולת קומפוזיטורית גבוהה (בצד אי-אלו חולשות מהותיות) והבחירה ביניהן היתה לא קלה.

 

יצירתה של בן-קנז טבועה בחותם לירי מובהק. היא משפיעה על המאזין בעיקר בכוח האכספרסיביות שלה והתבטאויותיה האמוציונאליות, החושפות עולם ריגשי אותנטי מאוד ומעניין. האכספרסיביות נותנת את אותותיה הן בטיפול בחומר ההרמוני, המצוי על קו-גבול בלתי-ברור בין הטונאלי והאטונאלי, והן בעיצוב הצורני של ארבעת פרקי היצירה,היינו---צורות פתוחות מאוד, שנוטות מטבען לחוסר גיבוש (ולזה יש, כמובן,יתרונות וחסרונות כאחד). המלחינה עצמה מתארת את היצירה כתהליך של הזדככות פנימית, שלקראת סופו מופיעה התפילה, המיוצגת ע"י ציטוט הפיוט היהודי-בבלי "אדון הסליחות". הציטוט הוא ,כצפוי, בעייתי.

 

מניסיוני כמלחין אני מכיר את הפיתוי לצטט מוזיקה, שבעיצומה של מלאכת החיבור נתפסת כרלוונטית מאוד ליצירה (וישנה גם המסורת של ציטוטים מופתיים מברליוז עד בריו ומשומאן עד ברנט אלואיס צימרמן).  ואולם במקרה זה של יצירתה של בן-קנז הייתי מעדיף שהציטוט יהיה מרומז יותר. אמנם, אין בו כדי "להרוס" את היצירה, אך, לדעתי, גם אינו תורם הרבה להמחשת התהליך הנפשי, שהיצירה מגוללת באזני המאזין במידה רבה של הצלחה.

 

גם ביצירתה של שיפרין מופיע ציטוט,או,אולי, רק מעין-ציטוט,או דמוי-ציטוט---מנגינה סלאבית-מודאלית,שלא עלה בידי לזהותה. אע"פ שהתפיסה הצורנית ביצירה זו היא דרמטית וכיוונית בעיקרה, והופעת הציטוט משתלבת בתוך המערך הצורני  המגובש הזה,ספק אם הוא מוסיף משהו ליצירה. (יש כאן, חוששני, מעין מחווה לאופנה פוסט-מודרניסטית). את היסוד הדרמטי שביצירה מטעימה המלחינה גם בדברי ההסבר שלה, שבהם היא מדמה את יצירתה להתרחשות בימתית, שדמויותיה מגולמות ע"י הכינור והפסנתר. פרקי היצירה מציגים הביטים שונים של מערכת היחסים בין שתי הדמויות ועיצוב האופי בכל אחת  מן הסצנות של המחזה  המדומה עולה יפה, בין היתר בזכות העיצוב והפיתוח של מוטיבים חוזרים.

 

הנגנים-השחקנים מופיעים ברגעים של עדינות, חינניות, הומור, כעס, תוקפנות, כאב, כמיהה - קשת רחבה של רגשות אנושיים, שהמוזיקה, כשפת רגשות, מצליחה לבטא. גם סגנונה של שיפרין נע בין טונאליות לאטונאליות, אך היא נוטה לארגן את החומר המוזיקאלי  במסגרות מוגדרות ומובחנות, אולי בהשפעת הקונסטרוקטיביזם הרוסי. (ושוב,לתפיסה צורנית כזאת יש יתרונות, כשם שיש לה חסרונות).

 

לסיכום, שתי המלחינות ראויות לברכת יישר-כוח על יצירותיהן.ואנו מצפים מהן,כמובן, להמשך.

BACK