לדיון

דבר יוסי פלס:


איליה חיפץ
(Ilya Heifets)

ICL CD © 2001 ACUM
בית המרכזים, רחוב היסוד 1, יפו

בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-XX הביאו אתם גלי העלייה מברה"מ מוזיקאים רבים ודומה, שיקשה להפריז בתרומתם העצומה לתרבות המוזיקאלית בארץ – בתחומי היצירה, הביצוע והמחקר. ייתכן, שרק כעבור שנים יהיה אפשר להעריך ולסכם את השפעתה של העלייה הגדולה הזאת על חיי המוזיקה בישראל. לפי-שעה, אנו שמחים לקבל מכל מוסיקאי-עולה את אשר ביכולתו לתת ובין אלה שכבר העניקו לנו צלילים מלוא החופניים – גם המלחין איליה חיפץ, שתקליטור-דיוקן מיצירותיו יצא לא מכבר בהוצאת "איגוד הקומפוזיטורים בישראל".

איליה חיפץ, יליד 1949, הגיע ארצה כמוזיקאי וכיוצר בשל, שזכה כבר ב-1984 ב"פרס איגוד המלחינים הרוסי" בעבור יצירתו "סימפוניה-קונצ'רטו לכינור, ויולה, קלרינט ותזמורת". מתוך שורה ארוכה של יצירות שחיבר מופיעות על-גבי תקליטור זה ארבע וכל אחת מהן מעידה על יוצרה, שהוא בעל דרגת מיומנות גבוהה ודמיון עשיר ורב-פני. "הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת", משנת 1988, מנוגן בידי הכנרת סווטלנה הופמן, שלמענה חובר, והתזמורת הפילהרמונית של אומסק בניצוח ניקולאי דיאדורה; "סונטה לויולה ולפסנתר" שחוברה ב-1979, מבוצעת על ידי מיכאל קוגל (שהיצירה מוקדשת לו) עם המלחין ליד הפסנתר; "שיר אהבה" לחליל ולויולה מ-1995, מושמע ע"י החלילן אביחי אור-נוי והויולנית רינה יוסופוב; וה"טריו-רקוויאם לפסנתר , כינור וצ'לו" מ-1985 מבוצע ע"י נטשה טדסון (פסנתר), ארנולד קוביליאנסקי (כינור) ואולג סטולפנר (צ'לו). הביצועים כולם מרשימים ומשכנעים והם אכן מגשרים בהצלחה רבה בין המוזיקה, שלעתים היא תובענית מאוד, למאזין.

על-פי דברי המלחין עצמו מושתת הקונצ'רטו לכינור על מוטיבים יהודיים מסורתיים. גם מן ה"קוריקולום ויטה" של חיפץ עולה, שההתעסקות במוזיקה יהודית מסורתית ובהשפעותיה על מוזיקה אומנותית בת-זמנינו תופסת מקום חשוב בפעילותו כמוזיקאי: בשנים 90'-91' נטל חלק בתרגום לרוסית של הספר "מוזיקה יהודית בהתפתחותה ההיסטורית" לא"ד אידלסון; עבודת הדוקטורט שלו (במסגרת החוג למוסיקולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן)היא על ה"כלייזמריאנה" של יוסף דורפמן; ומאמר מפרי-עטו על אודות "הניב היהודי וטכניקות קומפוזיטוריות" פורסם לאחרונה. התעניינות זו במורשת המוזיקאלית היהודית, ששותפים לה גם מלחינים אחרים יוצאי ברה"מ, מזכירה לנו, שבתחומי השלטון הסובייטי התקיימה מסורת של יצירה מוזיקאלית יהודית-לאומית, שעיקר יניקתה מפעילותה של האסכולה היהודית הלאומית, שהתהוותה מסביב ל"חברה למוזיקה יהודית עממית" (מיסודם של אנגל, סמינסקי, אחרון, גנסין וכו'). אפשר להניח, שגם היצירות ה"יהודיות" של שוסטקוביץ' השפיעו על מלחינים יהודים (ואילו שוסטקוביץ' מצדו הושפע, ככל הנראה, ממלחיני הענף הסובייטי של אותה אסכולה יהודית). בל נשכח, שגם יסודותיה של התרבות המוזיקאלית בפלשתינה-א"י הונחו ע"י מלחינים ממייסדי האסכולה היהודית כיואל אנגל ושלמה רוזובסקי. בעלותו ארצה סגר אפוא איליה חיפץ מעגל בגלגוליו של אותו 'ניגון' יהודי, המשמש אבן-שתייה ליצירתו.

עיבודם של המוטיבים המסורתיים טבוע בחותם שפתו האישית של חיפץ. עלה בידו לשלב את החומר המסורתי בתוך קונטקסט הרמוני-מודרני – והדברים ניכרים הן בקונצ'רטו לכינור והן ב"טריו-רקוויאם". בסונטה לויולה ולפסנתר (המוקדמת מבין היצירות שבתקליטור) אין המלוס היהודי נוכח אלא כרקע, כתבנית-אב ארכיטיפית. לעומת זאת, יש ב"שיר אהבה" יסוד מודאלי מובהק, עם רמזים מזרח-תיכוניים ואולי לא במקרה: שלא כיצירות האחרות שבתקליטור, חוברה יצירה זו בישראל. גם המרקם השקוף והבהיר שלה עומד בניגוד בולט למרקמים הדחוסים, המורכבים מאוד, של שלוש היצירות האחרות (האם מושפעת הקוויות החשופה של היצירה מצחיחותו מוכת-השמש של הנוף האורבני הישראלי?).

בקונצ'רטו לכינור וב"טריו-רקוויאם" מתגלה חיפף כרב-אומן של הצורה החד-פרקית הגדולה (אורך כל אחת מהיצירות כ-18 דקות). זוהי צורה המבוססת על רצף של חטיבות, שהקשרים המוטיביים נטווים ביניהן ומעניקים להן אחידות (אם נפתח הקונצ'רטו באקורד סטקטו, חזקה על חיפץ, שישתמש בו כגרעין מוטיבי מהמשך היצירה). לדעתי, משיג המלחין איזון נאה בין פתיחות צורנית למשעת צורנית ואף בין רגעי-שיא דרמטיים לאפיזודות של שקט מתוח והתכנסות פנימה. פרקה הראשון של הסונטה, המכונה "פנטסיה", וכן "שיר האהבה" מאופיינים ע"י יתר חופש צורני. אני, אישית, אוהב מאוד את ההתייחסות לצורה בקטעים הללו, והם שובים את לבי במקוריותם ובספונטאניות הכמעט-אילתורית שלהם; אך אני מניח, שלמאזינים מסוימים, בעלי תפיסה 'מרובעת' יותר, הם עלולים להישמע כחסרי גיבוש צורני.

על הקונצ'רטו לכינור שורה רוח של תוגה, שאינה מרפה מן המאזין גם בחטיבה הריקודית, הקרובה לסיום. הכינור – הכלי המזוהה (לצד הקלרינט) עם ה'ניגון' היהודי – מבטא נאמנה אותה המיה של 'נפש יהודי' נכספת ועורגת וצלילה החם והאקספרסיבי של סווטלנה הופמן מסייע מאוד בדבר. גם השימוש בתזמורת, ובייחוד בכלי-העץ, מעניק ליצירה צבע מיוחד. חיפץ יוצר כאן ביד אומן טקסטורות הטרופוניות מורכבות, המזכירות, על דרך המטאפורה הצלילית, את הטרופוניית בית-הכנסת. כמו-כן ראוי לציון השימוש שהוא עושה בצלילי פדל ובתבניות אוסטינאטו.

ב"טריו-רקוויאם" יש, מלבד היסוד המקונן, גם זעקות כאב וגם קולות של מחאה והתרסה (כלפי שמי-?). גם כאן מופיע, לקראת הסוף, מוטיב ריקודי – מעין ניסיון לרקוד, אך ללא הצלחה, או, אולי, הזכרות בריקוד, מתוך ניסיון להעלות באוב את העבר – העבר של טרם-שואה, שכן היצירה, כעדות המלחין, חוברה לזכרם של קורבנות השואה. הופעתו של המוטיב הפותח, עם מטען הכאב שבו, קוטעת את נעימת הריקוד והיצירה מסתיימת בכעין יבבה חרישית, בסיום-לא-סיום.

כאמור, הסונטה לויולה ולפסנתר היא המוקדמת מבין היצירות שהתקליטור מציג. חיפץ בן ה-30 מופיע בה כאומן בוגר ואף כפסנתרן מחונן (איכות הביצוע שלו ושל הויולן המעולה מיכאל קוגל גוברת על איכות ההקלטה). זוהי יצירה מעמיקה, עשירה בתוכן אמוציונלי, מרתקת בשילובים של יסודות טונאליים ואטונאליים. פירקה השלישי, "שאקונה", הוא, לדעתי, מלאכת-מחשבת קומפוזיטורית. בפרק זה – ולאמיתו של דבר, גם בשאר היצירות שבתקליטור – בולט החוש ההרמוני של חיפץ. ניתוח מפורט של היצירות שלו היה מגלה, איזו רגישות הרמונית מושקעת בכל אקורד וכמה דיוק יש בחשיבה המוזיקלית של המלחין.

אכן, יצירותיו של איליה חיפץ ראויות לעיון מדוקדק, כשם שהן ראויות להשמעות חוזרות ולפרשנויות של מבצעים נוספים. זהו מלחין, שיש לו מה לומר והוא אף יודע כיצד לומר זאת. לא נותר לנו אלא לצפות להקלטות נוספות של יצירותיו, וכמובן – ליצירות נוספות.

BACK