לדיון

דבר יוסי פלס:


גילה גולדשטיין/פאול בן-חיים
Gila Goldstein/Paul Ben Haim

Centaur Records © 2001; CRC 2506

היצירות לפסנתר סולו תופסות מקום מיוחד במכלול יצירותיו של פאול בן-חיים. לא הכמות קובעת את הדבר, שכן מספרן אינו רב, אלא האיכות והייחוד הסגנוני, שלמרבה המזל, לא נעלמו מעיניהם (ואוזניהם) של כמה וכמה פסנתרנים מעולים. פנינה זלצמן, ורדה נשרי, עמירם ריגאי, מנחם פרסלר, אלן שטרנפלד ואחרים השמיעו במרוצת השנים ביצועים מופתיים ליצירות של בן-חיים. אל אלה מצטרפת גילה גולדשטיין, שתקליטור מיצירות המלחין בביצועה יצא לאור לאחרונה. בתקליטור ארבע יצירות, שכבר זכו לביצעים מביצועים שונים: "חמישה קטעים" (אופ' 34) משנת 1943 ו""סונטינה" (אופ' 38) משנת 1946 – שתיהן אהודות ביותר על פסנתרנים ישראלים ובוצעו על-ידיהם לרוב; וכן "נעימה עם וואריאציות" (אופ' 42), שחוברה ב-1950, וסונטה (אופ' 49) משנת 1954 – שתי יצירות תובעניות יותר, שהשמעתן נדירה יותר. לבד מן היצירות האלה מופיעות בתקליטור שתי ה"סויטות" (אופ' 20 a' ו-b'), שבן-חיים חיבר בשנות ה-30 ושנגנזו על-ידיו לאחר-מכן - להוציא ה"נוקטיורנו" מאופ' 20 b', שנדפס ונוגן רבות כיצירה עצמאית. תווי ה"סויטות" היו שמורים בארכיון בן-חיים וככל הנראה, זהו להן הביצוע הראשון מאז נוגנו ע"י בן-חיים עצמו סמוך לזמן חיבורן.

אף שהיה בעצמו פסנתרן מקצועי, הגיע בן-חיים אל המוזיקה לפסנתר יחיד כמעט באקראי. עד שנת 1933 – והוא אז כבר מלחין בן 36, מנוסה ובעל מוניטין – לא חיבר אף יצירה לפסנתר (פרט לניסיונות נעורים). באותה שנה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה מולדתו, ביקר בן-חיים לראשונה בארץ-ישראל, כשהוא בודק אפשרות של השתקעות בה, ובשובו לגרמניה חיבר בפרק זמן קצר את הראשונה מבין שתי ה"סויטות" – זאת בעיקר מניע פרקטי, כדי שתהא באמתחתו יצירה, שאותה יוכל לבצע בעצמו ושתשמש לו מעין כרטיס-ביקור להשמעה בפני קהל המאזינים ארצישראלי. הדברים מתוארים בפרוטרוט בספרו המונוגראפי רב-העניין של המוזיקולוג יהואש הירשברג "פאול בן-חיים, חייו יצירתו"  (1) . הירשברג רואה בסויטה הראשונה לפסנתר את ראשיתו של המפנה הסגנוני ביצירתו של בן-חיים, תחילתה של התקופה הארצישראלית, שבה עוצב וגובש סגנונו האישי, סגנון שנבללו ונמזגו בו השפעות שונות ואף מנוגדות ובייחוד השפעת המוזיקה של מזרח-תיכון על עדותיו.(אגב, הירשברג כתב גם את דברי ההסבר הנלווים לתקליטור וגם בהם אפשר למצוא אינפורמציה מאלפת).

ב-1933 אכן עלה בן חיים ארצה והשתקע בתל-אביב. ב-1936 חוברה ה"סויטה" השניה, המהווה המשך לקודמתה הן מבחינת המבנה והאופי והן מבחינת ההתפתחות הסגנונית. בשתי ה"סויטות" יש מן הבוסריות ומחיפושי הדרך ולכן אפשר להבין את הסתייגותו של בן-חיים מהן. ואולם הקלטת הבכורה של היצירות בידיה האומנות של גילה גולדשטיין מלמדת, שהמלחין בכל זאת לא העריך אותן נכונה – כמוהו כמלחינים רבים אחרים, שגנזו או השמידו יצירות מוקדמות או נסיוניות. בן-חיים לא טעה בהערכת ה"נוקטיורנו", שאותו לבדו התיר, כאמור, להשמיע (לדעתי, הנוקטיורנו" הוא קטע בעל איכות נדירה והמלחין לא יצר עוד לעולם קטע בעל השראה טהורה וזכה כל-כך; ברם, הוא טעה מאוד בכך, שמנע מן המבצעים והקהל את חוויית המפגש עם שאר פרקי ה"סויטות", שהרי בצד חוסר-הבטחון הטכני והאקלקטיות יש בהם מה שמצוי בדרך כלל ביצירות נעורים או בניסיונות ראשוניים – רעננות, ספונטאניות של ביטוי, שמחת ההמצאה והגילוי של דרכי הבעה חדשות. הללו תכונות, שביצירות מאוחרות ומגובשות יותר כבר אין בנמצא.

ליצירות המאוחרות יש, כמובן, מעלות משלהן. אם נוסיף לארבע היצירות, המופיעות בתקליטור זה, את שני המחזורים "מוזיקה לפסנתר 1957" ו"מוזיקה לפסנתקר 1967", הרי לפנינו כמעט מה שחיבר בן-חיים לפסנתר (מלבד אלה ישנם עוד כמה קטעים קצרים, מעולים גם הם: העיבוד ל"שיר ערש ספרדי", "שרב" וקטעים לנוער). זהו מועט המחזיק את המרובה – כל אחת מן היצירות האלה היא עולם מלא בפני עצמו, כל אחת היא התגלות חד-פעמית של הדמיון היוצר, אף שרבים האלמנטים הסגנוניים המשותפים לכולן. אולי תהיה זו הגזמה לטעון, שרק בארץ-ישראל, רק באורה העז של השמש התל-אביבית, לחוף הים-תיכוני, היה אפשר לחבר מוזיקה כזאת, אך אין ספק, שיש בה נימה בלתי-נתפסת של ייחודיות ארץ-ישראלית. ב"חמישה קטעים" הולך בן-חיים בעקבות ה"סויטות" ויוצר סדרה של מיניאטורות, שבכל אחת מהן מגולם אופי שונה. היכולת להעמיד תמונת-צליל, שהלך-רוחה מומחש בצלילה, היא מסגולותיו הבולטות של המלחין. גם ב"נעימה עם ווריאציות" – יצירה המעידה על טכניקת הוריאציה המשוכללת של בן-חיים – הוא מעניק לכל אחת מ-15 הוריאציות אופי ואווירה המיוחדים. על הגנזיס של היצירה הזאת סיפר בן-חיים עצמו (והדברים מובאים בדפי ההסבר לתקליטור): את ה"נעימה" חיבר כקטע למנגנים צעירים (בשביל "דבר לילדים") ותוך כדי חיבור סידרת וריאציות עליה, גם הן לנוער, גילה את הפוטנציאל הטמון בה. ביצירה זו רואה הירשברג תגובה של בן-חיים על יצירותיו ה'ים-תיכוניות' של בוסקוביץ' (דוגמת ה"סויטה השמית"); ואמנם, ניכרת בה ההתרחקות מן המורשת ההרמונית האירופית, שבן-חיים לא ניתק ממנה לגמרי.

היסודות האירופיים והמזרח-תיכוניים שלובים ביצירות בן-חיים אלה באלה. משנות ה-30 ואילך פחתה זיקתו לפוסט-רומטיקה הגרמנית וגברה השפעת האימפרסיוניסטים הצרפתיים והמודרניזם נוסח ברטוק, פרוקופייב וכו'. ה'מזרח' נוכח ביצירתו הן מבחינת החמרים המלודיים ותבניות המקצב האופייניות והן מבחינת הטקסטורה והגוון. ב"פסטורלה", הקטע הראשון מבין "חמישה קטעים", מצוטט כנושא שני (חלק B' של צורת-שיר תלת-חלקית) שיר-עם ערבי-סורי ("יא-גזאלי", היינו "יונתי"), שבן-חיים עיבדו בשלימותו לכמה הרכבים. ה"טוקטה", הקטע המסיים ב"חמישה קטעים"), שייכת לאותו ז'אנר, שבן-חיים שאל ממלחינים צרפתים ורוסיים, ואשר בו מחקה הפסנתר את צלילי אבותיו הקדמונים – הסנתור הפרסי, הקאנון הערבי, הדולצימר וכו'. ב"נעימה עם ואריאציות" רב השימוש בתבניות קישוטיות – גם הן מטפורות צליליות של הסלסול והעיטור המזרחיים. ונזכיר גם את ההתפתחויות הבי-טונאליות, האופייניות ליצירות המאוחרות יותר של בן-חיים, שבהן יש נסיון ליצור מעין תחליף למיקרוטונאליות המזרחית.

ב"סונטינה" פנה בן-חיים לאידיאל של הניאו-קלאסיות והראה (בייחוד בפרק הראשון) את יכולתו ליצור מבנה מאוזן-היטב, על פי האסתטיקה של אותו זרם במודרנה של המאה ה-XX. פרקה השני של ה"סונטינה" מצטיין בהבעתו הלירית ואילו הפרק השלישי הוא, שוב, "טוקטה" עשירה בדימויים כמו-מזרחיים, עוד דוגמה מולחת לסינתזה האוריינטליסטית של בן חיים. בין שלושת פרקי ה"סונטה" רבים עוד יותר הניגודים וכל אחד מהם מציג עולם שונה: ה"מבוא" (PREAMBLE) – נסער ואנרגטי; ה"פוגה" המהורהרת והמאופקת, שדוק של ארכאיות פרוש עליה; וה"וריאציות", שהן, לפי הירשברג, פיתוח נוסף של הרעיון העומד ביסוד "נעימה עם וריאציות" – כל אחת מהן מגלה פנים אחרות בנעימת הנושא, שאופייה ריקודי והמלוס שלה מזרח-אופייני.

גילה גולדשטיין, פסנתרנית מצוינת, עתירת יכולות, תורמת בתקליטור זה תרומה משמעותית לפרשנות של יצירות בן-חיים. אומנם, היסוד הלירי, שהוא כה מהותי לבן-חיים, אינו זוכה באינטרפרטציה שלו למלוא ביטויו (יוצא מן הכלל הוא ביצוע ה"קנצונטה" מתוך "חמישה קטעים", ביצוע שבו משיגה הפסנתרנית יופי לירי רב). מצד שני, עולה בידה להציג את בן-חיים כאדריכל-צליל, תוך הבלטת אלמנטים צורניים ובניית כל קטע וכל פרק כיחידה ארכיטקטורית שלמה. בן-חיים, לפי פרשנותה, הוא פחות אימפסיוניסט ויותר ניאו-קלאסיקן וברור, שלו נסחפה אחר הליריות שלו – כיוון שיש לו, כמובן, יתרונות משלו, - - לא היתה מצליחה להעניק מימוש צלילי להישגיו הצורניים של המלחין.

גולדשטיין קשובה מאוד לטקסטורה של היצירות – היא מבליטה צלילי-רקע וקולות פנימיים ומנגנת מתוך הבנה מוזיקאלית עמוקה. היא שולטת שליטה מלאה בגווניו של הכלי ואף מיטיבה להגשים את חזונו הצלילי העשיר והרבגוני של המלחין. בקטעים שמגעם נקישתי מזכיר פסנתרה של גולדשטיין את אותם כלי-פריטה מזרחיים עתיקים, שכה קסמו לדמיונו המוזיקאלי של בן-חיים.

אפשר היה להוסיף עוד התרשמויות מן ההאזנה לתקליטור ואין כל ספק, שהוא ידבר לליבם של מאזינים, היודעים להקשיב, הן בזכות היצירות הכלולות בו והן בזכות ביצוען המעולה.


 1. יהואש הירשברג. פאול בן חיים – חייו יצירתו. ספרי מוסיקה – סדרת ספרים על מוסיקה. המועצה הציבורית לתרבות ולאומנות. עם עובד. תל אביב 1983

BACK