מלים אחדות עם פטירתו
 של אבל ארליך

ב-30 באוקטובר 2003 הלך לעולמו אבל ארליך----אדם אהוב, מורה קשוב ורגיש ומלחין מופלא. למחרת אותו יום, בבית- העלמין של קיבוץ עינת, ליוו אותו בדרכו האחרונה בני-משפחה,ידידים ומוזיקאים. עמדתי שם עם שאר המלווים והקשבתי לדברי ההספד, לנגינתו המרגשת של ראובן סרוסי---מי שהפך עם השנים לידיד קרוב של ארליך ולפרשן מעמיק של המוזיקה שלו---וכן להקלטה של "אינך יודע", יצירתו של ארליך למקהלת ילדים ולכינור סולו, שהלמה את המעמד בפשטות הטהורה שלה, בכאב המזוכך שהיא מקרינה. עמדתי ונסיתי לעכל את העובדה החדשה: אבל ארליך, האיש מלא החיים ושופע  המוזיקה (כי חיים ומוזיקה היו אחוזים אצלו לבלי הפרד)----איננו. על רקע נוף השפלה של טרם-סתיו, תחת שמש חשוון הקופחת, נשמעה לי המוזיקה ארצישראלית מאוד, כמו מתמזגת עם הסובב אותה ועם מלותיו של קוהלת, שעל-פי מסורת עתיקה קשורות בעונה זו של השנה. בצדק שאל עודד אסף (במסה שלו על יצירות ארליך שראו אור בתקליטור של "מוזיקה בישראל"): "האין בצירוף של כינור ומקהלת ילדים, בייחוד במלים מתוך 'קוהלת' שעניינן אמיתות החיים הגדולות, משום אמירה אוטוביוגראפית?"

אכן, קשה לחשוב על אבל ארלין בזמן עבר. לי, כמו לאוהביו כולם, מותו הוא אבידה שאין לה תחליף. גם לאחר שנתרופפו הקשרים בינינו בשל טרדות היומיום, עוד הייתי חוזר ושואל את עצמי ברגעים של חיבור מוזיקה: מה יאמר על זה ארליך? (מסופקני, אם אצליח להשתחרר מן ההרגל הזה).  ארליך היה  חשוב לי כאדם וכפדגוג, כמי שעודד אותי בשעות משבר קשות. והוא היה גם---ובעיקר--- יוצרה של מוזיקה, מוזיקה שעוררה בי עניין מיוחד עוד בטרם הכרתיו הכרות אישית, מוזיקה נדירה בסגולותיה שממשיכה להיות גם היום מקור לחוויות מפעימות. כמה חבל, שלא יכולתי לחלוק עמו את התרשמותי מיצירתו "שמואל הנגיד על קרב", שבוצעה בבכורה בקונצרט "אנסמבל המאה ה-21" ב-14 בדצמבר. זוהי עוד מתנה שהעניק לנו ארליך, עוד אחת  מהיצירות של מה שאפשר לכנות "ארליך המאוחר",שבהן החירות היצירתית של המלחין עוברת גם למאזין, משחררת גם אותו מכבלי המוסכמות של קליטה וקשב. 

אפשר להוסיף ולספר בשבחי ארליך והמוזיקה שלו---דפים רבים אפשר למלא בזה ולא רק בשל השפע העצום של יצירות שהותיר ארליך אחריו,אלא גם בשל העובדה, שלא תמיד קל להגדיר במלים את מה  שחומק-עובר בין הצלילים. אזכיר רק מידה אחת, שהן האיש והן יצירתו נחנו בה (ושצויינה כבר בדבריהם של אחרים): הענווה. ארליך ידע---כך נדמה לי --- את ערכו, אך מעולם לא הייתה בהליכותיו יהירות, מעולם לא העמד האגו שלו במרכז הבמה וגם כאשר התבטא במלים בוטות לגבי מוזיקה שלא העריך---וזה צד שלא חיבבתי אצלו---לא נאמרו הדברים בשחצנות, אלא מתוך ענייניות גמורה. לזכותו ייאמר, כי גם אל עצמו ואל יצירותיו התייחס בהומור לגלגני ובאירוניה עצמית ואני יכול לשמוע באוזני רוחי את הצחוק הארליכי האופייני, צחוקו של דאדאיסט, המגיב על הדברים הנאמרים לזכרו ובשבחו. המוזיקה שלו, גם בה אין מאומה מן היוהרה הקומפוזיטורית, המקלקלת את השורה לא פעם אצל מלחינים מצויינים כשלעצמם. למרות הפרצפציה המעולה שלו, למרות הידע הטכני הנרחב, נתונה  המוזיקה של ארליך כל-כולה למה שמעבר למלאכת החיבור ותהא זו משוכללת ומורכבת ככל שתהא. יש בה  מימוש מיוחד במינו של הצו "והצנע לכת עם אלוהיך"---את עוצמתה האמנותית והרוחנית היא שואבת  מתוך אותה הצנעה של האגו ורוב יכולותיו. 

האם תדע החברה הישראלית להוקיר ולשמר את האוצר המוזיקאלי שהשאיר אחריו ארליך? תמונת המצב העכשווית היא כה עגומה וכה מייאשת, עד שקשה לענות על השאלה בחיוב. אף-על-פי-כן אנו מצווים להמשיך ולעשות למען הישארות הנפש של יצירות ארליך---להביא לביצוען של היצירות הרבות שעדיין לא בוצעו ולחזור ולהשמיע אותן יצירות שאנו מכירים ואוהבים.

מאת יוסי פלס