וידויו
של מוסיקאי
ערן אל-בר
בעקבות
הגברת הזלזול במוסיקה אומנותית, ובמיוחד המקומית,
הצעתי לעצמי חמש נקודות מוצא לחשבון נפש, לפני
שאאשים את הממשלה, התקשורת, האספסוף וחבריהם:
א.
ראשית אני מציע לעצמי ולכל מוציאי דיבתה של ארצנו
לא לחטוא בחטא המרגלים, ולהפסיק להשוות כל הזמן את
מצב המוסיקה פה ובאירופה.
אינני
מקנה בהיסטוריה של אירופה, במיוחד לא במאה האחרונה.
אמנם יש לראות בה מודל למקום עם חיי תרבות עשירים,
אך השימוש הבלתי פוסק בהשוואות יוצר תחושה גלותית
מיותרת ומטעה.
אין
לשכוח שאנו עדיין נלחמים פה על קיומינו, שאנו עם של
קיבוץ גלויות ושהתרבות הנפלאה של צפון אפריקה, תימן
ויהדות מרכז אסיה נרמסה גם כן בידי
האמריקניזציה, ולא פחות –
בידי אנשים, שבמקביל להקמת תזמורת מקומית ואקדמיה
למוסיקה, שלחו את עולי צפון אפריקה לפריפריה ודרשו
מהם להיות "תרבותיים" בטרם יתחבבו על הממסד.
ב.
כמו כן, כדאי שאשים לב
להתעלמות שלי, כ"מוסיקאי קלאסי"
מהמוסיקה ה"רדודה" של הפופ, ולקביעה שיצירה לצ'לו
ופסנתר אשר נכתבת בידי פרופסור מהאקדמיה, עם
דיסוננסים מורכבים וקונטרפונקט מתוחכם היא יותר
תרבותית או יותר נעלית משיר מקסים של יהודה פוליקר
שעושה לי "עור ברווז" כמעט כמו שוברט. (למרות
שפוליקר בשיריו האחרונים, "השתטח" לדעתי).
אני
הסתגרתי עם המוסיקה באקדמיה, דיברתי שפה הידועה
למומחים בלבד, הקשבתי לקונצרטים של מוסיקה מודרנית
שבסיומם הקהל לא בוכה, לא מתרגש חס וחלילה ולא מבין (רומנטיקה
וקומוניקטיביות הן מילים גסות…)
אלא אומר "היה מעניין" והולך הביתה לנקות את
האוזניים עם באך או מוצארט או…
אפילו…
נעמי שמר.
ג. האופן בו לימדתי מוסיקה:
נשלחתי לכיתה (לעיתים בעיירת פיתוח), שמתי דיסק של
מוצארט והסברתי לילדים (לאלה מביניהם שעדיין ערים)
שמוצארט הוא גאון. למי שבכל-זאת לא הבין –
הצגתי בגאווה את צורת הסונטה אך הדבר רק הרחיק את
התלמידים מהמוסיקה.
אחר
כך השמעתי מרווחים עם שמות מפלצתיים כמו סקונדה
מוגדלת ובחנתי את "כישרון"
הזיהוי
שלהם (היו אמנם שיעורים יוצאים מן הכלל, אך לתיאור
הציורי הזה יש חלק בהשנאת המוסיקה שאנו אוהבים כל-כך
על ציבור התלמידים שהיום הוא הציבור הישראלי).
אך
למעשה, התחרותיות, הקנאה, והאטימות הרגשית לאנשים הן
כמעט מילים נרדפות
למוסיקאי
כמוני. פעם שמעתי איש חכם מנסח זאת כך: למוסיקאי
קלאסי נדמה שהוא אוהב מוסיקה ושהוא אוהב אנשים, אך
למעשה הוא אוהב רק את עצמו.
בדיחה
ישנה מספרת על איש שהגיע לגיהינום. הוא מוכנס לטור
של אנשים הצועדים לעבר תהום מלאה בלהבות, ומלאך
המוות דוחף אותם לתוכה.
לפתע
הוא מבחין בטור נוסף של אנשים, ושם אין מלאך רשע
שדוחף אותם אל התהום. הוא שואל מה פשר האפליה הזו
ומקבל את התשובה: "זהו טור של מוסיקאים, הם דוחפים
זה את זה"…