שלמה סבירסקי (סוף דבריו)
... זאת למרות שקיימות דרכים אחרות להתמודד עם המצב הכלכלי, למרות שיש מקורות תקציביים אחרים.
מזה שנה אנו מתריעים על הפגיעה הצפויה בנתמכי אבטחת ההכנסה. לכאורה, יש מרחק רב בין הציבור שיושב כאן לבין ציבור האמהות החד-הוריות שיושבות כרגע באוהלים מול משרד האוצר בירושלים. אך למעשה, אינני רואה מרחק גדול כלל ועיקר ואני אבהיר למה אני מתכוון: כאשר קולקטיב אנושי שלם בא תחת שליטתו של גורם כוח אחד, במקרה זה כוחם של בעלי הממון, האנושיות של כולנו מצטמצמת ומצטמקת. כל אחד מאתנו הופך ליצור קטן שעל מצחו כתובה העלות התקציבית שלו. בעלי השררה שמפעילים את המדיניות הנוחה להם פוסקים, למרבית הפלא, כי את העלות הזאת ניתן לצמצם עוד ועוד. בכל מקום הם מגלים לפתע שכבות שומן שניתן לקצץ. פתאום מתחילים לדבר בישראל על סף צריכה מינימלי – זה מושג שמוכר לנו ממקומות שאנחנו לא כל-כך אוהבים להיזכר בהם. התשובה הסטנדרטית לכל מי שפוצה פה ומתלונן: "לך לעבוד!". שמענו את התשובה הזאת נאמרת הרבה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות לאמהות החד-הוריות. זאת למרות שאנחנו עצמנו עשינו מחקר גדול שהראה, כי 80% מהאמהות החד-הוריות אכן עובדות. אפילו 40% מאלה שמקבלות אבטחת הכנסה עובדות גם כן! ובכל זאת אומרים להן: "לכו לעבוד!"
לכן, בימים שבהם האנושיות של כולנו מצטמקת, בימים שבהם כל אחד מאתנו איננו אלא כמות הניתנת לצמצום ולקיצוץ, כולנו נמצאים בסירה אחת וכולנו צריכים לפעול יחד על מנת לצקת סדר יום תרבותי חדש.
זכריה פלווין
תודה מקרב לב למרכז אדווה על שחקר את תנאי העבודה של המוסיקאים הישראליים שתחום עיסוקם - מוסיקה אומנותית-קונצרטית והחינוך למוסיקה זו. זהו הגוף הציבורי החוץ-מוסיקלי הראשון שהושיט יד לקהיליית המוסיקאים ופרץ את חומות הבידוד ואי-ההבנה שזה דורות ליוו אותנו, המוסיקאים, בחיינו בישראל.
המוסיקאים הם עם הנרתע מסכסוכים; הם אוהבים את אומנותם המופלאה ועיקר רצונם הוא להעביר את עושר יצירות המוסיקה - של באך, של מוצרט ובטהובן, של אנסקו, של חביב תומא, פאול בן חיים ומנחם צור ושל עצמם - למאזינים סביבם. לשם כך הם זקוקים לעבודה, קצת כבוד ושכר. לא אחת מוצאים את עצמם המוסיקאים באי-הסכמה עם המציאות, זו הנוגעת לחייהם ופוגעת בזכויותיהם. רוב המוסיקאים מעדיפים לוותר - ובלבד שיתאפשר להם לעסוק בעבודתם האהובה.
"פורום המוסיקאים בישראל" מייצג את המוסיקאים, הבאים לכנס זה מתוך תחושה של "הגיעו המים עד נפש". המוסיקאים, שהיו רגילים במשך שנים לשאת את בדידותם בשקט ולא לספר על תנאי שכרם הירודים, מתוך רצון לשמור על כבודה של אומנות המוסיקה, החליטו שאין לשתוק יותר.
אי-אפשר לשתוק, שכן אחרי שנים של תעסוקה מבדלי משרות, בתשלום זעום, לרוב ללא תנאים סוציאליים מינימליים, ללא תשלום חופשות, ללא פנסיה, ללא זכויות לקבלת דמי אבטלה, וללא חיפוי מצד האיגודים המקצועיים, החלו באחרונה המוסיקאים להתבקש לעבוד בתנאים גרועים עוד יותר או לחילופין להישלח לרחוב.
התוכנית הקשה להצלת המשק דורשת מאזרחי המדינה להצטמצם בשכרם. ברמת ההכנסה של מרבית נגני התזמורות מדובר בקיצוצים בשיעור של כ-3-5%. בו בזמן נדרשו נגני תזמורת ירושלים רשות השידור תוך שנתיים להצטמצם פעמיים ב-20%, כלומר כמעט בחצי משכורתם, דבר שהוריד אותם למשכורות מינימום, וזאת לאחר ותק של עשרות שנים. הנגנים של תזמורות אחרות נדרשים לצמצומים דומים וכן הם נדרשים לשתוק, פן יוכרזו כעובדים שאינם נאמנים למקום עבודתם ויפוטרו. המורים למוסיקה בקונסרבטוריונים אינם מתבקשים רק להצטמצם בשכרם הזעום, בשעה שלרוב אין הם נהנים מחופשות ולא מהפרשות לקרן הפנסיה, אלא אף מתבקשים במקרים רבים לעבוד בחינם (!).
כל ניסיונותיהם של מוסיקאים לפנות לעיתונאים, לאיגודים מקצועיים, ולגורמי השלטון נענו בעבר באופן אחיד: למדינה אין תקציב, עניינם של המוסיקאים איננו נמצא בראש סולם העדיפויות הלאומי ואין כל דרך לשנות מצב עניינים זה. כדי להגיע לשיפור במצבם של המוסיקאים, שיאפשר להם לשוב ולפעול למען חיי המוסיקה בארץ לטובתה של החברה בישראל, יש להיעזר באנשי משפט, מדעי הרוח, ואנשים המתמחים בחינוך וארגון. מעטפת אנושית ורב-מקצועית זו דרושה להגדרת מהותם של המוסיקאים ושל אומנותם במסגרת החברה. ללא הגדרה כזו אי אפשר לארגן חיי מוסיקה סבירים בחברה הישראלית.
המדינה כולה נתונה כיום במשבר כלכלי-חברתי עמוק. משבר זה הוא אמנם בחלקו פרי של מדיניותה עצמה, ועל כך עוד ידובר, אך יש לזכור, כי ישראל גם נפלה קורבן לסכסוך דמים שלא רצתה בו. אנו מצויים כיום במבוי סתום, עם קופה ציבורית מצומקת ומתרוקנת במהירות, ועם הרבה משימות ציבוריות הדורשות מימון כאוויר לנשימה, ולנוכח קבוצות לחץ רבות הנאבקות למען עצמן מבלי להתחשב בכלל האוכלוסייה. הכלכלנים מוושינגטון שלא פעם הושיטו יד להצלת ישראל, דורשים כעת צמצום חסר פשרות של הגירעון התקציבי בישראל תמורת עזרה נוספת. כלכלני הממשלה מיהרו לתפור תכנית אשר תענה על דרישותיהם אלה - ממהרים ודורסים כל רקמה של סולידריות אנושית שעוד נשארה בישראל. משחקם החפוז בכספי הציבור שנועדו מלכתחילה לעזור לחלשים מנוהל כאן בהעדר כל תרבות שלטון, ללא כל התחשבות אנושית אלמנטרית, ומסגיר את חוסר בשלותם ואת חוסר הגינותם של אנשי השלטון כיום. כיום לא רק המוסיקאים העניים הם "נטל על החברה". גם האמהות החד-הוריות הן נטל, החולים הם נטל, האזרחים המבוגרים הם נטל, הסטודנטים הם נטל, הילדים עם קשיי למידה הם נטל, ומגזרים שלמים של אנשים בריאים, כגון דתיים, חרדים, עובדים זרים, כולם נטל. בימינו התבשרנו שגם האמהות הדו-הוריות הן נטל. על נטל חדש זה התבשרנו מפי אנשי השלטון שכבר סיגלו לעצמם נוהג לדבר בהתנשאות, המעידה על תחושתם שאומנם בני האדם שווים, אבל הם שווים יותר.
אזרחי המדינה סופגים כיום את פרי הביאושים של סדר יום לאומי מעוות. ישראל שקעה במצב בלתי אפשרי ובו עוד לפני שני עשורים של שנים נשלחו רבבות להתיישב ביהודה, שומרון ורצועת עזה מבלי שהיה בכוחה של המדינה לספח את השטחים הללו ולהעניק להם הגנה של חוק אזרחי. ישראל שקעה במצב שהביא לבידודה ברמה בינלאומית, והפכה את הישראלים לבלתי רצויים כמעט בכל המערכות הבינלאומיות, להוציא המקרים שבהם ישראלים התנערו מישראל, עזבו אותה והשתקעו בנכר. בהסכמה שבשתיקה הוצגו הישגים של ישראלים אלה כהישגי ישראל כולה. כך פוצלה הזהות הישראלית בין שקר לשתיקה לא ראויה. מכאן הדרך לאינדיווידואליזם חצוף, לגסות ברשות הרבים, לקהות החושים מצד השלטון כלפי האזרחים שמעתה נקרעו "אזרחים פשוטים" או "האזרחים הקטנים", לפגיעה בסולידריות אזרחית כערובה קיומית - מכאן הדרך לכל אלה הייתה קצרה ביותר.
מי שמחפש דרכים ליציאה מהמשבר ראוי שיבין, שלצאת חייבים כולנו יחד, אחרת מדינת ישראל לא תתקיים. ומי שיסכים לנקודה זו, יבין אחרת לחלוטין את תפקידן של האומנויות בחברה בכלל ובחברה הישראלית בפרט ואת מקומה של המוסיקה האומנותית הקונצרטית בתוכה.
מימון נכון של הפעילות המוסיקלית-אומנותית הוא מההשקעות החשובות ביותר להבראתה של החברה. אלא שענייני המוסיקה מטופלים בישראל על-ידי זרועות שלטון שונים, כאשר הדבר היחיד המשותף להן הוא קונצפציות מוטעות. אין זה נהוג בדרגים של ניהול המוסיקה בישראל לנתח את משמעותן החברתית-התרבותית של היצירות המוסיקליות. תחת זאת, כולם הוקירו את חשיבותה של אומנות זו בתרבות אירופה. התפיסה הניהולית הישראלית קיבלה את חשיבותם של מלחיני הצמרת האירופאים מהעבר: באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן, דביוסי, - ובהסתמך על היחס לו זכו המלחינים האלה ודומיהם בארצות אירופה וצפון אמריקה, - שאפו להפיץ את יצירותיהם בארץ, באמצעות התזמורות הקיימות כאן, ובאמצעות הזמנת נגנים כוכבים מחו"ל. אולם מעולם לא עלה בדעתם של קברניטי התרבות שלנו לדון בשאלה מה עשה מלחינים אלה לכה חשובים בתרבות אירופה. בישראל גם לא נדונה השאלה, איך, ובאלו מנגנונים של קליטת יצירותיהם בחברה, הפכו מלחינים מוכשרים אלה לנחלת הכלל בקרב אוכלוסיות אירופה ובארצות שירשו את תרבותן. כתוצאה מכך, נוצר בישראל הרושם, שהמוסיקה האומנותית האירופאית היא בגדר מבחר של יצירות קנוניות שמשמעותן כמעט פולחנית לחברות אירופה ושיש להכיר אותן כדי להתעדכן בהישגים המאפיינים חברות נאורות. היבוא רב השנים של הקלטות אירופאיות מפוארות והפצת כתבי עת וספרים המספרים על הנגנים והמלחינים האירופיים רק העצימו בתודעה הישראלית את חשיבותה של המוסיקה האומנותית האירופאית, וקידמה את מכירות ההקלטות וכרטיסי הכניסה למופעיהם של בכירי המבצעים מן המערב.
לעומת זאת, מאמרו של צ'רלז ליפמן המנוח, ומאמריהם של כריסטוס הציס, צ'רלז רוזן, ג'וליאן ג'ונסון אודות משמעותה של המוסיקה האומנותית בחברה מעולם לא נדונו בקרב מנהלי המוסיקה בישראל, וגם לא באו לידי ביטוי בכינוסי ועדות למיניהן. מאמרים אלו דנים בפירוש מילולי ומושגי של הרעיונות המופיעים ביצירות מוסיקליות עיקריות וחשיבותם של הרעיונות הללה לחברות המערב. הדיונים האלה שם – במערב – קבלו יתר תוקף בתקופה שהחלה עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועודנה נמשכת בימינו. הדרג המוסיקאלי הניהולי בישראל - במשרד החינוך, ובהנהלת התרבות - כלל לא חש, כי מתפקידו לקרוא חומרים אלה, כי לפי תפיסתו המוסיקה האומנותית היא מצרך בלבד ומצרך שיוקרה היא מאפיינו העיקרי. בין המאמרים ש"לא צריך לקרוא" יש להכיל, כנראה, גם את מאמריו התיאורטיים של בן ציון אורגד.
בהעדר דיון מהותי בנושא המוסיקה בחברה הישראלית אנו גוזרים על עצמנו לא רק פרובינציאליות, אלא מפלים את אזרחנו לרעה ממש. באירופה ובצפון אמריקה מוצגות יצירות המוסיקה לאחר דיון במשמעויות חברתיות-תרבותיות של עיקר הרעיונות שבהן. בישראל, במקרה הטוב, היצירות מוצגות עם פירוש מקובל של עיקר הרעיונות בתוכניות הקונצרטים וללא דיון עומק לא לגבי חשיבותן של היצירות הללו לגבי תרבויות אירופה, וכמובן, לא לגבי חשיבותן לתרבות המקומית בישראל. אזרחי ישראל נתפסים כלא ראויים לדיון מעמיק, כאנשים שצריכים להסתפק ב"מה שיש". בלא שאנו מבחינים בכך, אנו מתרגלים למצב פרובינציאלי, שבו האזרחים אינם אלא נתינים. במצב שכזה אין להתפלא על כך, שאפילו ספרי חקר התרבויות החשובים כמו אלה מאת סמיואל הנטינגטון ופרדריק ג'יימיסון תורגמו לעברית והחלו להידון בציבוריות הישראלית עשור שלם ויותר לאחר פרסומם במקור, וכשבע שנים לאחר שפג כוחם האופרטיבי המיידי בתחומם.
אך בכך לא מסתיים הנזק של הקונספציה הישראלית השלטת לגבי המוסיקה האומנותית. קברניטי המוסיקה הישראליים, בחפשם את הטוב והחשוב באירופה, לא מצאו בין יצירות המופת המרכזיות שם את יצירותיהם של של ארנסט בלוך, לאזאר סמינסקי, יואל אנגל, מריו קאסטלנואובו טדסקו, יצחק אדל, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', פאול בן חיים, גדעון קליין, משה ויינברג, ועדן פרטוש. העדרם של השמות הללו מן הבמות החשובות באירופה התפרשה כנעדרת כל חשיבות באירופה, ולכן גם לא כזאת שיש לטפחה כאן בישראל. אומה שלמה הורגלה למצב שבו היא חיה ללא אוצר לאומי מוסיקלי עצמי המזין אותה ברעיונותיה. מבלי דעת, אנו חיים בתחושה לגמרי טבעית שבמרחב בינלאומי מובהק כעולם של המוסיקה האומנותית אנו פוסלים את עצמנו מהזכות לביטוי. כביכול, אין אנו והרעיונות שלנו חשובים. לא עוד, אלא שלאחרונה גם "התבשרנו" שהמוסיקה האומנותית היא לא חלק מתרבות אוניברסלית, אלא היא תרבות עדתית בלבד. הרי לנו סיבה נוספת לא להתרגש מן הסבל העובר על העוסקים בה ועל המאזינים לה. אולי זוהי הסיבה לכך שאין בישראל חוק המגדיר בלשון ציבורית משפטית את משימותיה של אומנות המוסיקה בחברה, ואת מחויבותה של החברה לטפחה.
למדינת ישראל יש חוק הקולנוע, יש חוק המוזיאונים ויש תקנות והוראות שעה הנוגעות לשלל נושאים תרבותיים. זוהי עדות לכך, שבנושאים אלה כן הושקעה מחשבה ציבורית נורמטיבית וקיימים מושגים ציבוריים שבאמצעותם ניתן לדון על חשיבותם של התחומים האלה לחברה. מדינת ישראל לא השכילה עד כה לדון במוסיקה האומנותית ברמה דומה. הזנחתו של הדיון הציבורי-משפטי במעמדה של המוסיקה הביאה לכך שגופי מוסיקה רבים וכן יצירות מוסיקליות ומורשת מוסיקלית נדחקו לשוליים והפסיקו לתרום לעיצובה של החברה.
גם ניהול החינוך למוסיקה במשרד החינוך שלנו מתקיים ללא דיאלוג עם שאר תחומי הלימודים שמרכיבים את הזהות התרבותית של ישראל. אין שום תוכנית בהיסטוריה ובספרות ובתולדות ישראל, מחשבת ישראל ועם ישראל ולא תוכנית המתייחסת למרחב המזרח-תיכוני, המשלבת מידע על המוסיקה האומנותית הרלוונטית. העוסקים במוסיקה תופסים את עצמן כעל אי בודד, ללא כל תחושה של חשיבות המוסיקה לחיים סביבם ומשמעותם. לעיתים, הם מפתחים מעין התנשאות כדרך ההגנה בפני חוסר הרלוונטיות שלהם לסביבתם. בהתנשאותם הם חושבים את עצמם מתעלים מעל יגונות הקיום הישראלי הנחות ונצמדים לערכי התרבות הגבוהה של "העולם הנאור הגדול". מבלי להרגיש בכך, הם מרוקנים את עיסוקם מעיקר התוכן.
ועכשיו למהות עצמה: המוסיקה האומנותית - לפי ההגדרות של טובי המשפטנים בעולם - היא בבחינת "טובת הכלל", אוצר ציבורי, נכס משותף לאומה. לפי ההגדרות שנוסחו בארצות שונות בהן קודמה החקיקה לתמיכה באומנויות הגבוהות, המוסיקה האומנותית היא ערוץ להעברת התנסות אנושית על רקע ערכי חברה נעלים, באמצעות קיום דיאלוג רוחני-תרבותי עם המאזין בן המקום. המוסיקה מועברת למאזינים באמצעות חוש השמע, שבדרך כלל אינו משתמש בקודים של ניכור. על כן, המסרים הערכיים של המוסיקה נושאים כמעט תמיד אופי רגשי ישיר. חוש השמע דוחה מניפולציה רגשית; עובדה זו גלומה ביסוד העשייה המוסיקאלית. לכן, לאידיאלים התרבותיים והמוסריים עליהן מושתתת המוסיקה השפעה ישירה על ליבו של המאזין, בתנאי שהוא מבין את שפת היצירה. העשייה המוסיקאלית האומנותית בישראל - לו התבצעה במלוא היקפה - לא רק הייתה יכולה להוות ביטוי לזהותה התרבותית של החברה ולהעניק בטחון רגשי לזהותנו, אלא שבכוחה היה להגן עליה מפגיעתם של כוחות הרסניים.
נזכיר, שמדובר באידיאלים מרכזיים של הקיום האנושי, שנוסחו ביהדות, בנצרות ובאיסלאם וכן קוד הכבוד של הערכים האביריים ומגילות של זכויות האדם. מדובר בערכים כגון אהבת האדם באשר הוא וכיבודו, הנכונות לעזרה הדדית, כבוד להורים, דאגה לשלום הילד, הגינות, דרך ארץ, תבונה וראיה לטווח רחוק, רחמים, גמילות חסדים, נדיבות הלב, ענווה וצניעות, השאיפה להשתפרות עצמית והשתפרות מקצועית, אהבת שלום והשאיפה לשלום, אהבת חירות, נועזות וכושר התמדה, גבורה ונכונות להקרבה, שאיפה תמידית לתבונה, רדיפת הצדק, עמידה במילה, יושר, התמדה ומסירות בידידות, להט באהבה, איפוק בהתנהגות, נאמנות ומסירות במשפחה, אהבת המולדת, אהבת האל ויראת האל.
קיימות אין ספור יצירות מוסיקאליות הדנות בדרמת הקיום האנושי בהסתמך על הערכים הללו ומשתפות את המאזינים בהתנסויות שיש בכוחן לחזק כל אדם ובכלל זה כל אדם החי כיום בישראל. יש לזכור, שתקיפותם של האידיאלים הללו אינה פגה גם בימינו, כאשר הפוסט-מודרניזם ומצב זכויות האזרח החדש דורשים תשומת לב וכבוד גדולים יותר לכל ביטוי תרבותי. המצב הפוסט-מודרני החדש יתרום לאדם רק אם יידע להפריד בתשומת ליבו לתרבויות השונות בין מצבים ערכיים לבין מצבים שלא נשמרים בהם ערכי היסוד של בני האדם. לכן, כה חשוב לחברה לעסוק לא רק במוכר, ביצירות מוכרות וידועות (כולל פרשנויות חדשות) אלא גם ביצירות חדשות, ובמיוחד ביצירות חדשות מקומיות, בתנאי, כמובן, שהיצירות הללו מקיימות דיאלוג עם המציאות הישראלית האקטואלית.
אלא שבישראל לא התגבש הנוהג של החדרת יצירות המוסיקה לתודעתו של הקהל.
מנהלי המוסיקה כאן סבורים שיש בכוחן של היצירות החדשות והמוצלחות לגרום לביקוש
מיידי מצד המאזינים, ולא רק בישראל אלא מייד גם בחוץ לארץ, או - ליתר דיוק - בסדר
הפוך: תחילה בהשמעות בחו"ל, ולאחר-מכן - לאור ההצלחה שם - גם בארץ. גישה תמימה זו
הסבה נזק כבד לישראל, לתרבותה ולחברתה. אין היא מתחשבת בעובדה שיצירות מוסיקאליות
חדשות, שבכ-70 השנים האחרונות נכתבות בטכניקות חדשניות שונות שלא מוכרות לקהל רב,
דורשות תחילה הערכה ופענוח של מומחים, ובשלב הבא
דיון ופרשנות בכתובים בינם לבין מעגל מאזינים קטן. מובן שרק מספר יצירות קטן
יפרוץ מבעד לחוג המאזינים הראשוני הזה; האומנים שיבצעו את היצירות במעגל השלישי
ייהנו כבר משיח מוסמך עם מגליהן הראשונים. השלב הבא של דרכן של היצירות המפוענחות
הוא הקלטתן, והפצתן בין מעגל מוסיקאים וחובבים רחב יותר, דיון מחודש בהן והוצאה
של ההקלטות למכירה בחוגים הקרובים לנושא היצירה. רק כעבור כמה שנים תועברנה
היצירות האלה לביצוע על הבמות הגדולות, וחלקן תזכה להשמעות חוזרות בביצועים
שונים. אלה תכנסנה לספרי הלימוד, ותושמענה בהופעות גופי המוסיקה בחו"ל, כאשר
בידי נציגי המדינה לא רק חומר ההסברה אודות היצירות, אלא שבמקומות הביצוע ישנם
מומחים זרים שבמגעים עם עמיתיהם הישראלים הוכנו באשר ליצירות החדשות. לכאורה
זהו תהליך ארוך, מסורבל, יקר וללא תוצאות מובטחות. אלא שכל האומר כך מקרב עסקני
המוסיקה מסגיר לא רק את חוסר אמונתו במוסיקה של היוצרים אזרחי ישראל, אלא גם מעיד
על אי-רצונו להאזין למוסיקה ואי ראייתו במוסיקה ערך חברתי חשוב.
ישראל נמצאת עתה בנקודה הנמוכה ביותר של קיומה. הגענו למצב זה עקב תמימות וחוסר בשלות ציבוריים, כאשר הדרישות הכלכליות של השוק הגלובלי ושפיכות הדמים המתמדת באזורנו רק מחריפים את הבעיה. דומה, כי שורש הבעיה נמצא בחוסר תרבות הניהול של מדינת ישראל; חוסר תרבות זה מתאפיין באי-התחשבות בכבודו ורווחתו של האזרח כבר בשלב ראשוני של החשיבה האדמיניסטרטיבית השלטונית. אומנות המוסיקה יכולה להוות מנוף אדיר להשלטת אווירה תרבותית איכותית יותר בציבור, ולהשפיע על תרבותו של השלטון, אם רק תנוהל נכון יותר. זה בתורו יוכל לתרום לפתרון המשבר הכלכלי החברתי במדינה. כדי שאומנות המוסיקה תוכל לשרת את רוחה של אוכלוסיית המדינה, וכדי שהמוסיקאים שלה יוכלו להרים את ראשם כאזרחים שווים בין שווים, המוסיקה האומנותית בישראל צריכה להיות מנוהלת על ידי גוף שיידע את משמעותה התרבותית כלפי החברה הישראלית. גוף זה צריך לפעול במגע תמידי עם גופי ניהול של תחומי תרבות וידע הומניסטי אחרים, מתוך ההבנה, שמהות פעולתה של המוסיקה האומנותית בחלקה הרב היא בגדר העברת מידע חיוני, השכלה וחינוך. הגוף המוסיקאלי הניהולי צריך לפעול מתוקף החוק שינוסח לצורך זה ויתקבל בספר החוקים בישראל; החוק הזה יכיר בעובדה שהמוסיקה האומנותית איננה יכולה לקיים את עצמה במסגרת ההיצע והביקוש ושהיא חייבת להיות חלק מכל מרחב ציבורי - בכל מחוז במדינה בצורה של פעילות קונצרטית, בכל מסגרת לימודית כמשולבת בלימודי הרוח. החברה צריכה להסכים גם לממן לימודים מקצועיים לכמות מוגדרת של תלמידים שתפקידם העתיד יהיה להעביר את מיומנויות המוסיקה לדורות הבאים ולפעול על במות הקונצרטים של המדינה. בהקשר לסידור זה צריך לטפל בסידור קבוע ומוגדר של עיקר סגל ההוראה למוסיקה ולדאוג לכך, שהמורים יעבדו סוף-סוף במסגרות של משרות שלימות ומוכרות ויתחילו ליהנות מתנאים סוציאליים המקובלים על עמיתיהם במשק. גם העשייה המוסיקלית הקונצרטית צריכה לעבור שנוי ארגוני, עם דגש חדש על היצירות הישראליות והרלוונטיות יותר מסיבה זו או אחרת לסדר היום הישראלי, עם התארגנות לדיון בהן, הקלטתן והפצתן ופעולה רב שלבית להטמעתן של הטובות שביניהן באוצר התרבותי הציבורי של החברה. כך נוכל להתחיל למלא את החסר התרבותי הענק הזועק למילויו; וכך נוכל סוף-סוף לחוש את טעמו הטוב של ה"ביחד" שלנו פה בחלקת ארץ זו. מי יודע, אולי זה לא יהיה כל-כך רע...
פרופ' משה צוקרמן
אני חושב שנטעה טעות מרה אם נדבר על האומנות בכלל ועל המוסיקה בפרט במונחים של תכלית חברתית. ברגע שנתחיל לדבר במונחים של תכלית חברתית, נתחיל לדבר על מה שהמוסיקה ובכלל האומנות לא רוצה להיות. האומנות לא אמורה להיות משהו שמשרת את החברה, אלא דווקא להפך – האנטיתזה לחברה. אם נתייחס למצב שד"ר סבירסקי הציג בפנינו – מצב של שחוסר האנושיות במדינה, כאשר האומנות משרתת מצב כזה, מצב של חוסר האנושיות – האומנות בוגדת בעצמה.
אינני יודע, מי מכם מכיר את הפילוסוף היהודי הגרמני תיאודור אדורנו – הוא כתב פעם את המשפט הבא: "אחרי אושוויץ כתיבת שיר היא מעשה ברברי". הטענה שלו הייתה שכתיבת שיר היא מעשה של תרבות, מעשה שנותן לגיטימציה לתרבות, אותה תרבות שהכזיבה בעמידתה אל מול אושוויץ. התרבות קרסה אל מול אושוויץ, היא בגדה במאמינים בה ולכן כתיבת שיר איננה אלא עוד מעשה ברברי. הוא חזר בו מהאמירה הזאת בנימוק, שיש לקחת בחשבון בערב כזה. הוא אמר שייתכן שהאמירה שלו הייתה שגויה משום שהסבל האנושי זקוק לביטוי, כשם שאדם מעונה זכאי לצרוח. האומנות לא אמורה לשרת משהו במבנה שדר' סבירסקי דיבר עליו פה הערב. האומנות אמורה להיות הזעקה של הסבל האנושי גם בקטעים ההרמוניים ביותר שלה. ברגעים הגדולים ביותר שלה היא משרתת, למעשה, את אותם דברים שהם האוטופיה האנושית ולעולם אינה התכלית של הקיים. במובן המסוים הזה האומנות נמצאת בפני דילמה. היא אמורה מצד אחד להיות משהו שמנוגד לחברה ומצד שני היא באה מהחברה ואמורה, כפי ששמענו היום מפי זכריה, להיות מפורנסת על-ידי החברה. החברה אמורה, למעשה, לקיים מוסדית, פיננסית, כלכלית וסוציאלית את מה שבעצם נוגד את מהותה. לכן, אם אנחנו מדברים על מבנה כוח ואנחנו אומרים שאיזשהו משרד אמור להיות אמון על חלוקת המשאבים בשביל לקיים את העניין הזה אין שום סיבה שמי שנתנו לו לעסוק בתפקיד הזה יגיד: "זה מותרות". מוסיקה כבר הייתה פעם מותרות. הדברטימנטו הקלאסי לא היה שום דבר מאשר מוסיקת רקע שנשמעת תוך קשקוש הצלחות, המזלגות והסכינים, די בדומה למוסיקה של בתי-קפה לפני 40-50 שנה והאסון ששומעים היום בכל קפה תל-אביבי. כאשר אנחנו מדברים או שחושבים על המוסיקה כעל מותרות ולא כעל אנטיתזה לחוסר אנושיות אנחנו, למעשה, מחמיצים את העניין שעליו כדאי באמת להיאבק.
האמירות האלה הן, כמובן, לא דבר שאתו אפשר ללכת בשבוע הבאה לראש העיר ולומר לו "תשמע, יש פה משהו שעליך לקחת בחשבון". אין לי שום דבר נגד ראש העיר שלנו, אני מדבר כאן על הפוליטיקאים או האדמינסטרטורים מצד אחד ועל מהותה של אומנות מצד שני. אני חושב שהארגומנט שצריך להיות הוא שבניגוד למצב הקיים, בניגוד לסדר העדיפויות הקיים, בניגוד להירארכיה הקיימת הקובעת מה ראוי ומה לא ראוי ויוצרת את המצב המחורבן – תסלחו לי על הביטוי – שאנחנו חיים בו, צריך לקיים משהו כמו "דואר בקבוקים", משהו שמקבלים אותו ללא עוררין ואשר לא מועמד כלל לדיון. האמנציפציה האנושית והתעלותה לעבר מה שקוראים הציוויליזציה הקיימת לא אמורה לעמוד כלל לדיון. לכן, מוסיקאים, אומנים, אנשים שעוסקים באותה אנטיתזה לחברה נמצאים במצב רע מבחינה חברתית ומצבם הרע משקף עד כמה החברה לא רוצה, בעצם, את האמנציפציה של עצמה. את זה צריך לשמר, את האידיאה הזאת של האומן.
הבעיה המרכזית שקיימת פה בארץ היא שאכן כל דבר שנעשה אצלנו נעשה מתוך תכנית שהוכפפה לאידיאה של הקמת המדינה. הקימו את המדינה בתנאי לא-תנאים מתוך רצון לבנות גרסה מאוחרת למדינת לאום היסטורית. כמובן, היה צריך לעצב תרבות. זה לא דבר שצמח באופן אורגני. אותם אנשים כמו עדן פרטוש שהביאו את שפתם המוסיקלית מאירופה התכוונו לעצב משהו שאמור היה להיות התרבות הישראלית הלאומית. עכשיו, זה לא מובן מאליו, גברותיי ורבותיי, זה לא דבר שאפשר לקבל אותו מראש כנכס הלאומי שלנו, מה גם שמסתבר שהלאום שלנו הוא – איך לומר – הטרוגני למדי. הוא אומנם בא בחלקו מאירופה, אבל הוא לא מאוכלס על-ידי אירופאים – בינינו לבין עצמנו. לכן, אנו חיים במצב בו אנו אמורים לקיים משהו שהמקור התרבותי שלו בא לו באמת מהמורשת האירופאית, אבל הוא מתקיים בתנאים לא אירופאים. במדינה הזאת חיים הרבה מאוד אנשים שלא אמונים על התרבות הזאת, שאחד הביטויים שלה הוא המוסיקה האומנותית האירופאית ואם אנחנו מציגים את העניין הזה כאילו ההתייחסות הבלעדית אליו צריכה להיות כאל כנכס לאומי, כמו שזה עתה זכריה דיבר עליו, יהיו לא מעטים שיבואו וישאלו: מה פתאום נכס לאומי? מי מרכיב את הלאום? שהרי יש אוכלוסיות שאינן אמונות על תפיסה כזאת של המוסיקה.
אחת הבעיות המרכזיות באמת שהצלחנו להפוך את המוסיקה האומנותית האירופאית לנכס התרבותי של האשכנזים בה. אז אני מודיע לכם, שלא כל האשכנזים שאני מכיר שומעים כל היום בטהובן, לא רואים כל יום שייקספיר וגם כן לא כל הזמן מסתכלים בלאונרדו דה-וינצ'י. אתם יודעים מה? רוב האשכנזים אינם עוסקים בדברים הללו. דרך אגב, רוב "האשכנזים"-הגויים באירופה גם לא. אנחנו מדברים על תרבות של עילית – אני מדבר על עילית במונחים חיוביים, במונחים שאמורים להיות אמת מידה למשהו שיכול להיות אידיאל אולטימטיבי. אבל לא אמרתי – לבוא אל מישהו שבא מתרבות אחרת ולהגיד לו – זאת התרבות שלך, כי זה נוגד את העיקרון של האומנות.
אני רוצה כרגע להביא את המשפט הפילוסופי הבא: אם אנחנו חיים בעולם של תכלית שבו הסובייקט, האני, שולט בעולם, שולט בטבע, שולט בטבע הפנימי שלו, שולט בזולתו, החוויה האסתטית האומנותית היא בדיוק מה שהופך על כנם את היחסים הללו. בחוויה האומנותית הסובייקט לא רוצה לשלוט באובייקט, אלא דווקא להתמסר לאובייקט האומנותי. הוא מוכן לוותר על הסובייקטיביות שלו על מנת שהאובייקט האומנותי יעשה לו משהו. אנו אומרים: השיר מרגש אותי, המחזה מסעיר אותי, הריקוד מרשים אותי וכולי וכולי. תמיד האובייקט עושה לי משהו. ברגע שאני מדבר על אומנות כעל מבנה כוח הרסתי, למעשה, את מהותה.
אז, דבר אחד שצריך להבין - אנחנו מוגבלים בשדה הלאומי הישראלי, כי הוא שדה הטרוגני, פלוראלי, הוא בכלל לא אמור להיות מה שאנחנו חושבים על-פי הרעיונות שיצאנו לדרך ב-1948. קרו כמה דברים מאז 1948. הדבר האחר שאסור לנו לשכוח הוא לא בקונטקסט הישראלי אלא בקונטקסט הכלל עולמי. תראו: זכריה דיבר יפה מאוד על השלבים של הסוציאליזציה לפענוח של היצירה, על דה-קודיפיקציה שאנו צריכים לעשות על-מנת להבין אותה. צריך להודות בדבר אחד מאוד מאוד פשוט, גברותיי ורבותיי, שיותר מאשר כל אומנות אחרת המוסיקה האומנותית במאה העשרים הגיעה למצב שההתנתקות שלה מהקהל שלה, שבאה כתוצאה מההתפתחות האוטונומית של השפה וההגיון הפנימי שלה והגיעה למצב שאינו בר השוואה לשום תחום אומנותי אחר. יותר ויותר אנחנו, כולל אלה שעוסקים במוסיקה עצמה, מאבדים את "קולם" של הקודים על מנת לפענח את החדש. החדש, אני מתכוון, לא רק במובן של "האחר", אלא באמת החדש במובן של האוונגרד של המוסיקה המתפתחת. המצב הזה נכון לא רק לגבי ישראל - הוא נכון לגבי העולם כולו. מהבחינה הזאת אנחנו זקוקים לגורמי תיווך לא מעטים – ואם זכריה דיבר על ההכשרה של מורים וכולי וכולי, ההכנה של האנשים בארץ בכלל לקראת היכולת להתעמת עם החדש – אני כבר לא מדבר על הבנת הישן – כרוכה בבעיה שלא תיפתר על-ידי סיפוק עבודה למוסיקאים נזקקים.
קרה משהו בעולם האומנות שניתק אותה מקהלה. מה שבין היתר נגרם מהמצב העניין הזה הוא שהתרחקות מן המוסיקה האומנותית הובילה להתמסרות הולכת וגדלה למה שקל יותר לעכל, מה שקל יותר לאכול, מה שקל יותר להאזין לו, למה אפשר להפעיל תוך כדי עיסוק בדברים אחרים ולהפוך למעין רקע. אני מדבר על מה שכונה על-ידי סוציולוגים ופילוסופים "חרושת התרבות". תוצרים שאינם רוצים להיות אלא סחורה, שאינם מבקשים אלא להימכר, שאינם רוצים אלא להיות משהו שמשתווק היטב, משהו שאינו מהווה אתגר, שאינו מהווה בכלל את ההתנסות אנושית הלא מיידית הנובעת מתוך ההגיון הפנימי של היצירה. מהבחינה הזאת, נדמה לי, שהמוסיקה האומנותית זוכה היום למעמד קשה במיוחד, משום שהקיטוב בין המוסיקה האומנותית כפי שהתפתחה במאה העשרים לבין "חרושת התרבות" במאה העשרים הגיע לממדים שלא ידענו אותם באף מאה קודמת. תמיד היה פער בין האומנות הגבוהה לבין האומנות העממית שקראו לה אחר-כך אומנות הבידור וכולי. אך בשלהי המאה העשרים הגענו לפערים שלהתחיל בכלל לגשר עליהם זו עבודה סיזיפית.
אנחנו מדברים פה על בעיה מבנית שנלחמת בכם בשתי חזיתות - בעולם כולו ובישראל בפרט. החזית האחת הגלובלית והעיקרית היא שהאומנות הפכה להיות לסחורה, ומהבחינה הזאת מה שלא משתווק היטב כבר לא עובר אל הקהל. כתוצאה מכך יבואו משפטנים ואנשי מנהל ויגידו: "זה לא עובר לקהל ולכן לא צריך לתמוך בזה". הבעיה האחרת ספציפית לישראל – ופה, גברותיי ורבותיי, בואו לא נשכח את העניין הזה – ישראל היא מדינת הגירה. כמדינת ההגירה או עליה היא מדינה שיש בה אוכלוסיות שהגיעו אומנם למדינה שהתרבות ההגמוניאלית שלה היא מערבית, אבל לא מכוון שלקחנו את האידיאלים של התרבות המערבית, אלא מפני שהפכה למבנה כוח.
אני חוזר ואומר: עצם העובדה שמזהים כיום את המוסיקה המערבית האומנותית כנכס של האשכנזים מדרדר את המוסיקה הזאת לסוגיה של בעיה עדתית. הפתרון לזה חייב להימצא בפלורליזם מוסיקלי ואנו צריכים להתחיל לעבוד על הדברים האלה שלא התחלנו אף פעם. מצד שני, החינוך יכול לשקם אולי באיזשהו מקום את כבודה ולתקן את העוול שנעשה למוסיקה האומנותית הגבוהה.
אני אומר זאת וחוזר שוב – אני מדבר לא מתוך סנטימנט אישי, אלא כאמירה כללית: אנחנו מדברים פה על משהו שהוא באמת מהות אנושית, גם כזאת ובעיקר הזאת שמסמלת את אותם יסודות האנושיות שד"ר סבירסקי דיבר עליהם בראשית דבריו.
"קול האמת"
אני רוצה לדבר על בעיות היום-יום של מורים, דברים שקורים להרבה מורים בארץ. אני רוצה לציין כמה מקרים שקרו לי. זה לא קשור אולי לדברים שדיברו עליהם קודם, אבל אני חושבת שהם דברים חשובים מאד שיש לציין אותם.
בקונסרבטוריון בו אני עבדתי והיו לי שם רק שישה תלמידים קרה המקרה הבא. חברים אמרו לי שאני צריכה לפנות ולקבל השלמת ההכנסה. פניתי בטלפון ושאלו אותי על מספר השעות. עניתי שעכשיו יש לי רק שישה תלמידים, כלומר שש שעות בשבוע ואמרתי גם שלפעמים יש לי יותר שעות כי אני גם מלווה. הפקידה אמרה: "לא מגיע לך, כי כדי לקבל השלמת הכנסה את צריכה שיהיו לך משהו כמו 18 או 20 תלמידים". וודאי שאילו היו לי 18 או 20 תלמידים לא הייתי צריכה את השלמת ההכנסה הזאת. "ואם אין לך מספר שעות כזה – את צריכה לפנות ללשכת העבודה ולשכת תעסוקה ולקבל כל עבודה שיציעו לך". אמרתי: אני מורה, פסנתרנית, - כל עבודה, כולל ניקיון?" "כל עבודה, זה התנאי" – ענתה הפקידה. זה מקרה אחד.
המקרה השני קשור גם כן בחוסר הזכויות שלנו. אני חושבת, שיש חוק על הוצאות נסיעה למקום העבודה. כל השנים שאני עבדתי זה באמת היה קיים. בעבודה האחרונה שלי המנהל פשוט החליט שלא צריך לשלם. ואני נסעתי פעמיים או שלוש פעמים בשבוע בשני אוטובוסים לכוון אחד ושילמתי על כל זה מכיסי.
המקרה השלישי שקרה וזה גם נוגד כל חוק: פתאום המנהל החליט שהוא משלם על שעות הליווי יותר מדי. זאת למרות שלפני זה, כל השנים שכר שעת ליווי היה כשכר שעת הוראה. הוא החליט – "נקצץ את זה". אחרי זמן מה הוא ניכה ממני רטרואקטיבית את כל מה ששילם במשך השנה.
כל זה יכול היה לקרות בגלל שאנחנו במצבנו מוכנים לקבל גם את הגרושים שמשלמים לנו על כל עבודה קטנה נוספת. המנהל יודע את זה ומנצל את המצב. אילו לא אני, מישהו אחר יכול היה לבוא מבחוץ ולקבל את העבודה הזאת ברצון, למרות שגם לו או לה לא ישלמו החזרי נסיעות, כי העבודה הזאת תהייה בשבילו או בשבילה עוד משהו נוסף.
ובסוף אני פשוט רוצה להגיד שהגענו למצב כזה בגלל שיש אנשים והרבה אנשים שבחדרי חדרים מדברים על הבעיות שיש לנו ועל מצב הקשה שאנו נמצאים בו, אבל פוחדים לדבר על כך בגלוי. למה? כי אז המצב יהיה הרבה יותר גרוע. כי אם מישהו ישמע על הבעיות שלהם אז הכל יתפוצץ להם בפרצוף.
אני חושבת שגם על זה אנחנו צריכים לדבר כאן ושגם הדבר הזה קורה בגלל שאין איזשהו חוק שמגן עלינו.
אני אדבר כאן כאזרח וכצרכן של אומנות. אני מוטרד מאוד מהמצב בו נמצאת האומנות בישראל.
כמובן, לישראל יש בעיות כלכליות, בעיות הנובעות מהמצב המדיני בו אנחנו נמצאים. אבל יש פה מצבים שאפשר היה להתגבר עליהם לו באמת היו מטפלים בהם בגישה הנכונה. במדינת ישראל כל התרבות והאומנות מכוונת על-ידי הפוליטיקאים. והפוליטיקאים – יש להם אינטרסים משלהם שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם עצם מהותה של האומנות והתרבות.
אגב, בסוגריים, בויכוח שהיה כאן בין פלווין לבין צוקרמן, ודאי, אני לצדו של צוקרמן מפני שאני חושב האומנות לא צריכה לשרת שום דבר זולת את האנושות במובן המופשט של המילה – לא את המדינה ולא את העם ולא את ראש העירייה ולא את ראש הממשלה. אוי ואבוי אם נגיע לכך שהאומנות תשרת איזשהו דבר לאומי או ממלכתי – זה קורה בדרך כלל במשטרים לא בריאים. זאת נקודה שאנחנו חייבים להתמודד אתה על הצד הפוליטי ואני אגע בה בסוף דבריי.
אני רק רוצה לומר דבר אחד לגבי המוסיקה, אם כי הבעיה שאני ציינתי נכונה גם לגבי אומנויות אחרות, אולי במידה פחותה. במדינת ישראל יש כמיהה גדולה מאוד למוסיקה, אבל יש גם בורות נוראית. זאת מכוון שמוסדות הביצוע של מדינת ישראל בתחום המוסיקה נותנים לציבור איזשהו תפריט – איזושהי דיאטה – שממנה לא מתים, אבל בוודאי לא מתפתחים. זה דבר שאני אמרתי במשך שנים: דלות החומר של תוכניות הפילהרמונית ושל גופי ביצוע אחרים.
אני לא מדבר אפילו על מוסיקה חדישה. לא מדבר על המוסיקה הישראלית, לא מדבר על משהו אוונגרדי ...
אבל אני מדבר על הרפרטואר הבסיסי שמקובל היום בעולם ואנחנו יכולים לראות מהדיסקים מה כבר נמצא היום ברפרטואר בעולם. מזה אנחנו – הקהל הישראלי – מקבלים טיפין טיפין... חלק גדול מהמלחינים לא ידועים, חלק גדול מהמלחינים ידועים רק בזכות מספר מצומצם של יצירות. חלק גדול מהמוסיקה הווקאלית הכנסייתית והחילונית לא מוכר, הליד (Lied) לא מוכר. התוצאה היא שלמרות שיש כאן קונצרטים ופסטיבלים וכולי וכולי בסופו של דבר הציבור לא מכיר את המוסיקה במלוא היקפה או אפילו לא יודע את גבולותיה.
רבותיי! כמובן, צריך לפעול כדי שמוסיקאים יוכלו להתקיים בכבוד, כדי שיוכלו לחיות בצורה נאותה ולהתפתח - אבל זה לא מספיק. אם רוצים שמדינת ישראל תהיה באמת מדינת תרבות מוכרחים לבדוק בצורה יסודית וריאנט כזה או אחר למכלול של שינויים ברוח מה שאני אומר שיוצאו לפועל על-ידי מערכת המנוהלת בעיקר על-ידי אומנים.
בשביל זה צריכים להתגייס למאבק ממושך ואם הציבור הרחב לא יתגייס לדבר - זה לא יקרה. לכן, אני שמח שכאן יש אנשים שאני יכול להגיד להם את הדבר הזה, אבל צריך להגיד את זה להרבה יותר אנשים כדי שיבינו, שכאן אנחנו מדברים על משהו שאם לא ניתן לו סם חיים הוא ימשיך לגסוס שנים. לא שהוא ייכחד, אבל הוא לעולם לא יגיע לרמה שאנחנו היינו רוצים לראות אותו.
ז"פ: אבקש את המשפטנים היושבים כאן אתנו להתייחס לאותם דברים בהם ניתן לעזור למוסיקאים הנמצאים בבעיה כבר עכשיו, כבר בשלב הזה...
אבקש לשאול את פרופ' חיים גנז.
פרופ' חיים גנז: אינני חושב שאוכל לחדש הרבה בנוסף למה שנאמר עד כה.
ז"פ: מר וירשובסקי?
וירשובסקי: לא.
ז"פ: שאלה לפרופ' גנז - למי יכולים לפנות אנשים שחווים את ה"אמת" (נמצאים בבעיה קיומית) לפי הדברים ששמענו מקודם ב"קול האמת"?
פרופ' חיים גנז: טוב, בקשר לחקיקה אני מניח שהצעה של וירשובסקי היא מה שאפשר להציע בעניין הזה ... איך מקדמים את זה – אנשי מעשה יודעים את התשובה טוב יותר ממני – אני לא יודע איך לקדם הצעה כזו...
הערה אחת בקשר לויכוח שכביכול קיים בין עמדות שאתה הצגת על התרומה של המוסיקה לחברה ולמדינה לבין הדברים שצוקרמן אמר בעניין הזה. אני פשוט רוצה להגן עליך, כי היה לי הרושם, שגם מה שאתה אמרת זאת האנטיתזה שצריכים לבניין של החברה - אם מבינים את מה שאתה אמרת באופן הזה אז אולי הויכוח ביניכם הוא לא כל כך גדול כמו שהוא נראה לכאורה.
שוב, אני רוצה לומר שאני שמח שבאתי לכאן, כי חשוב לשמוע את הדברים האלה, דברים שהמודעות שלי בהם באמת כמעט לא הייתה קיימת. הדברים האלה הם עוד משבצת אחת בפסיפס הבעיות של החברה שלנו. אתה באמת צדקת בזה, שיש לבדוק את הדינמיקה החברתית שהגורמים לה הם כוחות שכולם צריכים להתקומם נגדם. אנו עושים הרבה, לפחות חלק מאתנו, כבר במשך הרבה שנים, אך הרבה לא יוצא מזה, הדברים ממשיכים להידרדר. איך להפסיק את ההתדרדרות הזאת לא ברור לי.
ז"פ: אתה בעצמך ראית את המצב בו נמצאים האנשים האלה. אנחנו קשובים לך ולחבריך - תחשוב מה צריך לעשות עכשיו, מה צריך לעשות בשלב הבא? מי יכול לעזור לפתור את הבעיה הזאת? זאת תהיה התקדמות כבירה.
פרופ' חיים גנז: אני מניח גם שלחלק מהציבור שמכיר את המצב יש הרבה שותפים הפונים לעזרה. אפשר אולי לגייס את מי שיודע איך עושים את הדברים הללו...
ניסיון לברר סוגיות מימון של תזמורות בשיחה בין נגני תזמורת סימפונית רשות השידור לבין מר וירשובסקי שאמר שאין לו נגיעה לסוגיות אלה.
הרבה דברים מצביעים על כך, שלא כדאי להיות מוסיקאי בישראל ושהמוסיקה היא עיסוק לא מצליח ושעוד יותר לא כדאי להיות מלחין בישראל. אני רוצה להגיד לכם, שיש עוד דבר אחד שמאוד לא כדאי להיות בישראל – מלחינה. אני יושבת ראש פורום מלחינות בישראל, הייתה לי הזכות בשנים האחרונות ללמוד את תמונת המצב של המלחינות בארץ. התמונה הקצרה היא זאת: יש למעלה מ-70 מלחינות פעילות בארץ שזה בערך שליש מאוכלוסיית המלחינים הישראלית. ביניהן יש כ-10 סטודנטיות, 2 פנסיונריות. השאר עוסקות בעיקר בהוראה בתיכונים, בקונסרבטוריונים, במתנ"סים. יש 4, אולי 5 שעובדות בתחום האקדמי. כל המלחינות האלה הן מוסיקאיות מקצועיות מאד ומשכילות עם קול אישי אומנותי וטעם בכתיבה שלהן. הביצועים של היצירות של המלחינות בארץ מהווים בערך 5%-10% מכלל הביצועים לא של המוסיקה בכלל, אלא של מוסיקה עכשווית בישראל. אתן לכם דוגמה - הפילהרמונית שקיימת כמעט 70 שנה ביצעה קרוב ל-100 יצירות של מלחינים ישראליים ו-6 יצירות של מלחינות. בתזמורות אחרות, כולל גם בהרכב "מוסיקה נובה" שקידש את עצמו למוסיקה עכשווית, המצב גרוע עוד יותר. עד לפני שנה לא הייתה בישראל אף מרצה לקומפוזיציה, למרות שיש הרבה מלחינות ראויות לתפקיד הזה. לפני שנה קרה הדבר הטוב הזה ויש לנו מרצה אחת. הסיבות לכך הן רבות ואנחנו לא נוכל עכשיו לפרט את כולן. יש סיבות שקשורות למלחינות עצמן ובכלל לנשים. יש תמיד השאלה עד כמה מלחינה מרגישה בטחון ללכת, להציג את עצמה, לחשוף את עצמה, לקדם את המוסיקה שלה ועד כמה היא מרגישה נוח לשחק בחוקי המשחק שהם מאד מאד גבריים – הממסד המוסיקאלי הישראלי הוא ברובו מאד גברי. יש כאן כמובן שאלה הפוכה: באיזו מידה הממסד המוסיקאלי פתוח. אני מוכרחה להגיד שיש בתחום הזה שיפור. עד לפני כמה שנים התופעה של מלחינה הייתה נדירה ביותר. המצב היה כאילו אתם רוצים להזמין איזה ארון ותקבלו 6 הצעות – 5 מנגרים ו-1 מנגרת - זה כל כך מוזר, שתהססו להזמין את זה מנגרת. אז כך, כשאין כמעט מלחינות פה, כשאין אף פעם זרקור על המלחינה, קשה באמת אפילו לארגן שמישהו יחפש יצירות בתחום הזה. זה קצת השתנה בשנתיים שלוש האחרונות. יש לי הרגשה שלפורום יש חלק קטן בשינוי הזה – פורום המלחינות בישראל הוא בן שלוש, דרך אגב.
יש עוד, כמובן, שאלה שלפי דעתי קשורה מאוד למחקר הזה שאני אשמח לקרוא והיא איזו אישה בעצם יכולה לבחור במקצוע של מלחינה. בתוך התשובה לזה חייבים לשים לב, שכדי לעסוק בהלחנה צריכים איזשהו תוואי, איזשהם משאבים של פנאי ושל כסף. חיי הנשים השתנו מקצה לקצה במאה תשעים השנים האחרונות בהרבה תחומים. קודם כל, יש מלחינות. חוץ מזה, יש סטודנטיות להלחנה. גם המצב המשפחתי השתנה בהרבה תחומים, אבל עדיין, בסופו של דבר, אם יש מערך תומך לקריירה בתוך המשפחה, אז בדרך כלל התמיכה באה מאישה אל בן זוגה ולא להפך, ותכלס כשאימא ואבא חוזרים מיום עבודה, אם צריך להתפנות לכתיבה, בדרך כלל לבחורים יותר קל לעשות את זה. בלי פנאי אי-אפשר לכתוב מוסיקה.
הנשים המלחינות נאלצות לעשות כל מני פשרות, דברים שחייתי ואני רואה כל הזמן מסביבי אצל מלחינות אחרות. בכלל, על כל שקל שגבר מרוויח, אישה על אותה עבודה מרוויחה רק 60 אגורות. אני מדברת על מלחינות והסיבה היא שיותר קשה להיות מלחינה מאשר מלחין - קשה לכולן ואני אומרת את זה כמי שמכירה את התמונה והתמונה מאד מאד קשה.
לפי דעתי, למוסיקה ניתן ליצור ביקוש. מי שיכול לעשות את זה הם דווקא אמצעי הפרסום המודרניים שאנחנו כל-כך מתלוננים עליהם – המאוד פולשניים ומאוד אגרסיביים, המכניסים את היד לכיס שלנו. הם הופכים אותנו ל-homo economicus כזה, לאדם המוציא כסף – וככה אפשר דווקא לצור ביקוש למוסיקה. לפי הדו"ח שקראתי, מתברר שההורים משלמים כ-60% מההוצאות של הילדים שמקבלים חינוך. אז אם אתם מודדים את הביקוש למוסיקה על-ידי הכלים השיווקיים הרגילים שקיימים בחברה – בודאי, אם, כתוצאה מפרסום, ההורים יהיו יותר מודעים לאפשרויות של החינוך המוסיקלי הם פשוט יוציאו עליו יותר כסף.
מה עוד אפשר לעשות? צריך לעודד ביקוש לצריכה מוסיקאלית. אחד הדברים שזועקים דווקא מהטקסט הזה: לא בהכרח צריך ללכת נגד המגמה, אלא דווקא לפעמים ללכת אתה.
חשוב גם לא לפחד. היה, למשל, שחקן בשם משה אבגי. הוא הלך לחפש עבודה בתאטרונים הגדולים בישראל וראו אחד קטן, נמוך קומה, לא מרשים במיוחד. אמרו לו: "אין עבודה, אין עבודה". אז הוא אמר: "אין עבודה-אין עבודה – אז אני פותח תיאטרון משלי!" הוא פתח תיאטרון משלו ולאט לאט צמח והפך לאיש מוכר. היום אין אף תיאטרון שלא יקבל אותו. כלומר: אומנים לא צריכים לפחד מליצור מסגרות חדשות, ליצור דברים בעצמם ולא תמיד לחפש את הממסד. הממסד – יש לו בעיות משלו ושמענו עליהן היום בשפע. אני מסכים עם כל דבר שנאמר פה, אבל יש גם דברים שנוצרים ונבנים מלמטה. אני מדבר על מצבים שבהם אומנים מתארגנים בקבוצה ויוצרים סביבם סביבה אומנותית, יוצרים ביקוש למה שהם עושים ואז אנשים באים לשמוע אותם (בצורה קאמרית או אחרת). הסביבה המוסיקלית הזאת הולכת ומתרחבת ומגבירה את המודעות למוסיקה שקיימת בחברה.
עכשיו, בהקשר למה שאני עוסק בו. אני מורה באוניברסיטת תל-אביב ובסמינר הקיבוצים. בזמנו עשינו הקבץ לצדק חברתי בלימודים הכלליים שעובד יפה עד היום, כבר 5 שנים. אפשר לחשוב על הקבץ לימודים כזה שייצור תודעה מוסיקאלית גדולה יותר אצל הסטודנטים. אפשר באמת לחשוב עם עוד כמה אנשים פה על הקבץ כזה שחושף סטודנטים מתל-אביב לשאלות על מוסיקה, מוסיקאים וכדומה. לתת איזה פן רחב על כל היבטיו של המוסיקה על בעיותיה, המוסיקה בחברה, המוסיקה כיסוד המתנגד לחברה ועוד כמה דברים.
צריך להעמיק את החשיפה למוסיקה הקלאסית בתוך האוניברסיטה ובסמינר קיבוצים, שם אני מופקד על ההדרכה הפדגוגית. זה מה שאני הולך לעשות כבר בשנה הבאה, כלומר, בשנת הלימודים הקרובה. הכוונה היא להכניס איזושהי תוכנית בתוך מדעי הרוח – גם בהיסטוריה, גם בספרות, גם במקרא וגם בלשון. המורים הם בסיכומו של דבר מחנכים, מעין מנהיגים רוחניים והם באים עם מטען כלשהו לתוך הכיתה. המטען הזה שלהם מרכזי בפעילותם כמורים וכמחנכים. מדובר על איזה מסע שהולך לאורך שנים. המורים שמתחילים בגיל צעיר ונמשך כ-30 שנה של הקריירה שלהם במערכת החינוך. המטען הזה ההולך והמצטבר יכול להיות עצום.
חשבתי, איך אנחנו מציעים את זה להנהלה שלנו ואיך בשנה הבאה כבר בתוך השיעורים השוטפים המכשירים מורים אנחנו נלמד את זה ונראה איך אנחנו נכנסים לתוך בתי-הספר. המורים שלנו עובדים בחולון ובתל-אביב. אני מדבר על "עירוני ד'" ושלושה-ארבעה בתי-ספר בחולון – אלה חטיבות ביניים, החטיבות הצעירות. אני רואה נגד עיניי מורה שנכנס לכיתה ומשמיע קונצרט, מדבר עליו, שם אותו בקונטקסט, למשל בקונטקסט ההיסטורי של התפתחות התרבות המוסיקאלית במאה התשע עשרה או משהו כזה; לוקח ביוגרפיה כלשהי ועל-ידי קטעים מוסיקאליים מספר סיפור פשוט – על דמות מסוימת של יוצר; משמיע, מפרש, מתרגם וכך הלאה ועל-ידי כך חושף את התלמידים מגיל צעיר מאוד לדברים האלה.