לדיון

פורום מוסיקאים בישראל

"כנס בני דן"

---

ב-3 בינואר, באולם ההרצאות "ב" של אכסניית "בני דן" (רחוב בני דן 36, תל אביב)  

משתתפים (לפי סדר ישיבתם):

פרופ' צבי אבני (קומפוזיטור; האקדמיה למוסיקה בירושלים; נוער מוסיקאלי);

הגב' ריקה בר סלע ("קול המוסיקה");

הגב' נוגה פוכס (הפיקוח על החינוך למוסיקה בירושלים);

פרופסור אנדרה היידו (קומפוזיטור; אוניברסיטת בר אילן; בית ספר למדעים ולאומנויות בירושלים)

מר אייל אדלר (קומפוזיטור; האקדמיה למוסיקה בירושלים);

ד"ר בנימין פרל (ראש המחלקה לספרות ואמנויות, האוניברסיטה הפתוחה);

ד"ר הגב' רבקה אלקושי (מדרשת "לוינסקי" למורים למוסיקה);

ד"ר הגב' אווה ברנדט (אוניברסיטת בר אילן);

ד"ר הגב' עדינה פורטוביץ' (אוניברסיטת בר אילן; כתב העת באינטרנט "מנעד");

ד"ר אנטולי קזרנובסקי (חקר המתודולוגיות; ניהול אתרי האינטרנט; חינוך למדעים);

מר ערן אל בר (קומפוזיטור; קונסרבטוריון "הסדנה" בירושלים);

ד"ר רון וידברג (קומפוזיטור; האוניברסיטה הפתוחה; איגוד הקומפוזיטורים);

ד"ר גדעון כ"ץ (חקר החינוך והתרבויות הישראליות; אוניברסיטת בן גוריון בנגב; האוניברסיטה הפתוחה)

גב' מיכל טושינסקי (בית ספר תיכון ע"ש דוד בן גוריון בעמק חפר);

גב' רימונה וינטראוב (החינוך למוסיקה בתיכון "בית ברל");

מר יוסי פלס (קומפוזיטור; חקר המוסיקה הישראלית; הוראה של תורת המוזיקה ותולדות המוסיקה)

מר אורי בן דוד (ראש "המרכז למוסיקה בעמק יזרעאל");

ד"ר זכריה פלווין (פסנתרן; האקדמיה למוסיקה בירושלים; יו"ר הישיבה).

מתנצלים – פרופ' מנחם צור; ד"ר ורוניקה כהן; גב' שולמית פיינגולד.

 

דו"ח מהלך הכנס:

1. השמעה מוסיקלית:

נעמי שווגר –חליל (כיתת מר וולדימיר סילבה, הקונסרבטוריון "הסדנה", ירושלים):

ירדנה אלוטין – "יפה נוף" לחליל סולו

2. ד"ר זכריה פלווין דברי ברכה ופתיחה:

הרשו לי לברך את הנאספים כחלק מהגרעין הרוחני של קהיליית המוסיקאים והמחנכים לאומנות ולתרבות המוסיקה בישראל.

אנו נאספים כאן על רקע המצב  הקשה הקיים במדינתנו, כחודש לפני בחירות כלליות מוקדמות. על הקדמתן של הבחירות החליט ראש הממשלה בגלל הקשיים הפוליטיים, הציבוריים והכלכליים ועל רקע המשבר המוסרי והמערכתי העמוק שבו נמצאת כעת המדינה. כל זאת מתרחש במקביל לאירועי הדמים הקשים, האכזריים והמתמשכים בינינו ובין העם השכן, הפלשטינאים.

אנו מתכנסים כאן כמוסיקאים וכמחנכים, כנציגי קהיליית המוסיקה בישראל בליווי ובתמיכה של הוגי תרבות וזהות הלאומית בניסיון ליצור שיח רוחני שיוכל לתרום מתכניו לחכמת הכלל ועל ידי כך לעזור בחיפוש אחר הדרך להיחלצות מהסבך הדרמטי הקיומי.

התכנסות זו היא א-פוליטית במובן המפלגתי הצר של המילה. המצע המשותף המאחד את המתכנסים הוא ההסכמה שאומנות המוסיקה, היצירתיות של מחבריה, מבצעיה, וחוקריה, כמו גם העיסוק בה בנסיבות של קונצרט, באירועים הדתיים, בנסיבות שימושיות-ציבוריות ושימושיות-משפחתיות ואף במערכת היחסים בין ההורים הצעירים לבין ילדיהם שזה אתה נולדו - הם מעשים מאצילים, אוהבי אדם וקיומו הפורה, ומוסיפים לחוכמה, חדווה, עושר, סיפוק וההבנה שבחיים.

התכנסותנו זו כמוסיקאים וכמחנכים מתקיימת על רקע השינויים המשמעותיים שחלו במשרד החינוך בעקבות המאמצים המבורכים של נושאי התפקידים המרכזיים: הד"ר יעל שי, המפקחת החדשה על החינוך למוסיקה, הפרופסור הגב' יהודית כהן, יושבת הראש של הועדה המקצועית למוסיקה, הד"ר תומר לב, יושב הראש של הועדה לתכנים הלימודיים בתחום המוסיקה. פעילותם הסדורה והמאורגנת, וכן מוכנותם לשאת את נטל העצות הבאות מהצד – מצד עמיתיהם למקצוע שפועלים שנים רבות כל אחד בתחומו – מאפשר את צמיחתו של הדיון הכלל-מקצועי המורחב. מעלותיו של דיון כזה הם בכך, שמרקם הרעיונות הנידונים יכול להעניק למקבלי ההחלטות מטעם המדינה את המגע המוחשי ביותר לשדה פעולתם, על מירב גווניו וייחודיו הקוצפטואליים.

אבל ישנה משמעות נוספת למפגש מן הסוג הזה.  הדיון בין מוסיקאים הבכירים, עתירי כשרון והישגים, בעלי תרומה גדולה ובלתי ניתנת למדידה לחברתם, יש בו כוח רוחני עצמאי: האנרגיה הנובעת מהדיון הזה היא הכוח המלכד, ראשית כל בתוך הקהילייה פנימה, ובנדבך מיידי לאחר-מכן היא מתפזרת לתלמידים, ולמעויינים; המסרים האתיים הצומחים מהדיונים האלה, מכוחה של קבוצת הדיון המלוכדת והמוכשרת, מתפזרים בצורה של הד מתומצת ברחבי הציבור כולו, אפילו בתקופתנו, ספוגת הציניות חסרת העומק וההתחשבות בזולת.

עצם נטייתנו בעבר להתרכז בתוך הנושאים המקצועיים שבהם התמחינו פנימה, מתוך אי-הרצון לגונן כל אחד באופן אישי ובבדידות של אחד מול רבים על התכנים האתיים שבמוסיקה – אומנות כתרבות – גרמה להצטמקות כוחה הציבורי האתי של המוסיקה. העדר דיון ציבורי ראוי בסוגיות האתיות של אומנות ותרבות המוסיקה אפשר ביתר שאת את מתקפת המרקאנטיליוּת החפוזה, המיוזעת וחסרת המידות, הטעם והכבוד לאדם להשתולל ולהשתלט עלינו. זה קרה גם מפני שבמשך תקופה ארוכה, בהעדר מערכת ממלכתית תומכת ומתמצאת בסוגייה, חתרנו כל אחד באופן אישי להישרדותנו המקצועית במדינה בה המצב התרבותי והקיומי התפעם באופן מובהק בתדר שונה מהתדר בו מדדנו את מקצועיותנו. בתנאים של דיסוננס קיומי קשה לעסוק באתיות של מקצועך-עיסוקך, אם אין מכנה משותף בינך לבין בני שיח שלך הלא-מקצועיים.

מכאן חלק מקשיינו.

העדר מכנה משותף אתי מקצועי וציבורי בין החותרים למקצועיות בתחום המוסיקה ובאמצעותו להישרדות אישית-מקצועית וכלכלית לבין הציבור הרחב גרם להחלשות במעמדם הציבורי של המוסיקאים.

ובנוסף –

בגלל היותנו נציגי מטענים תרבותיים שונים, דוברי שפות-אם שונות, נבדלי מסורות, מוסכמות, בעלי קריטריונים שונים, ואף אינסטינקטים שונים, לעיתים קרובות בעלי דעות קדומות זה כלפי זה מבלי שאף אנו בעצמנו שמים לב לכך, -- בעבר לא יכולנו להתאחד ולקיים שיח פורה.

רק המצוקה הקולקטיבית הקשה, התחושה המעיקה שהבניין שבו אנו מתגוררים כולו מגלה סימנים של אי-היציבות, במילים האחרות, החשש הקיומי הנושן והמוכר – רק בכוח אלה אנו מתאחדים לקבוצה שמסוגלת לפעול יחדיו.

ובנסיבות אלו אנו מגלים, שאין אנו קשורים לציבור הרחב אף באמצעות ספרות סדורה בשפה העברית בנושאים הקרובים ללבנו.

האמת צריכה להיאמר: לאורך השנים, גם לפני קום המדינה, וגם בכמה עשרות שנות קיומה נכתבו כאן כמה וכמה ספרי סקירה היסטוריים ומתודיים במגוון הנושאים המוסיקאליים, כולל ספרוני תרגילים, שירונים ומורי דרך לסולפג'.

מאז ימי פיטר גרדנוויץ ואלכסנדר בוך, כלה בכתביו הפדגוגיים הגדולים של בן ציון אורגד וכן ספריהם של יהואש הרשברג, הרצל שמואלי, אבנר בהט דליה כהן ונועם בן זאב, ועד עצם היום הזה מתפעם אצלנו מאמץ רב ליצירת ספרות פדגוגית למוסיקה; נעשים גם תרגומים פונקציונאליים שימושיים מספרי-סקירה בולטים שפורסמו במקור באנגלית.

אלא שאין בשלב זה לא תוכנית הלימודים, לא שיטת הלימוד ולא השקפה פדגוגית, שנבנית על ספרות זו באופן סדור; אין עדיין פרמטרים מושגיים שעל יסודם ניתן לבנות תוכנית לימודים ומערך מושגים שבהם היינו רוצים לצייד את מי שלומד כאן מוסיקה. העדרם של אלה גורמת למשל לכך, שהספרים המצוינים על אודות פאול בן חיים ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ' לא נמצאים בשימוש סטודנטיאלי רחב. יתרה מזו: העדר הפצתה של הספרות הזאת בין הנמענים הלומדים את תרבות ישראל גורמת לכך, שרוב רובם של עיתונאי ישראל, האמונים על הכרתה של המדינה, של תרבויותיה ושל אומנותה שבידם הכוח לעצב במידה רבה את דעת הקהל כאן באופן מסורתי ומתמשך אינם מתמצאים בסוגיות אלה אפילו ברמה של השכלת-רקע. מכאן – אי-הנגישות של המוסיקאים לשולחן הדיונים הציבורי. מכאן – חוסר יכולתם להביא את מטענם האתי לדיון הציבורי.

העדר הבנת הסוגיות שבתפר בין המוסיקה לבין שאלות של קיום החברה בישראל מתבטא גם במישורים נוספים. לכולנו זכורה פרשת הקריטריונים למימון התזמורות, שמשרד המדע, התרבות והספורט בדרבונו של בית המשפט שקד עליהם בשנים 2000-2001. העדרו של המרכיב המקשר בין המוסיקה כאומנות וכתרבות לבין הסוגיות הבסיסיות של קיום החברה הניזונה לשם קיומה במטעני האומנות (על מטעניה התרבותיים והאתיים) פגע קשות בקריטריונים אלה. למרות רצונם העז של מנסחי הקריטריונים ועוזריהם לפעול לפי קווי הקריטריונים הללו הניסיון הקולקטיבי של שנת 2002 היראה שאי אפשר לפעול לפיהם, כי נתחים משמעותיים של פעולות התזמורות וקיומן בתוך החברה נשמטו בתשומת לב מנסחיהם. 

המפגש הנוכחי מוקדש אם כן לדיון פילוסופי-קולגיאלי רחב סביב לרעיון של כתיבת ספר המוסיקה לתלמידי התיכונים, המתכוננים למבחני הבגרות בתחום זה. הדיון מתבסס על ההכרה, שלימודי המוסיקה בתקופתנו הם לימודים בעלי מרכיב אתי-ערכי מובהק, המתקיימים בתנאי רב-תרבותיות וקשובים לזהותה של החברה, ממנה באים התלמידים. הדיון מתבסס גם על העובדה, שבחוגים הולכים ומתרחבים של החינוך הכללי, חקר תרבויות, הגנה על תקינות המשטר והצדק החברתי מכה שורש ההכרה, שלימודי המוסיקה מהווים אספקט הומניסטי רב עוצמה שיש לטפחו. עושה רושם, שבמספר קרנות התומכות בפעילות למען הומניזציה של החברה ישנה מוכנות לעזור למוסיקאים בבואם לכלל הציבור, בתנאי, שהמאמצים יישאו אופי מקצועי-ציבורי אמין.

בהקשר זה יש להעלות את חשיבותה של העשייה האומנותית המוסיקאלית המקומית. ההזנחה רבת השנים של הדיון על אודות העשייה המקומית בתחום המוסיקה מטעמים של צניעות ו"ידיעת מקומנו הנכון", במיוחד מתוך ההשוואה עם אוצרות המוסיקאליים של התרבויות האחרות, הביאה לצמיחת אינסטינקטים פרובינציאליים מובהקים בקרב העוסקים במוסיקה. המרקם הפרובינציאלי הוא מתכון ברור למעצורים הרעיוניים; מכאן הדרך סלולה לאי-חשיבותו של ענף אומנותי שלם, ושל אנשיו, על כל המשתמע מכך.

לכן החינוך למוסיקה צריך להתחשב בשלושה אפיוני יסוד:

1. הקשר האתי והתרבותי של המוסיקה לחברה בה היא מתקיימת, ולערכיה המופתיים;

2. חקר העושר הסגולי של האומנות הזאת באמצעות הבנת הקודים התרבותיים שבמסגרת המרחב התרבותי שבו היא מתקיימת;

3. חקר האוצר המוסיקלי המקומי תוך הבנת השרים בין תרבות או תרבויות המקום לבין תרבויות-אחיות.

המתכנסים מוזמנים כעת לחוות דעות סביב לרעיונות אלה, כפי שהם מופיעים בדפי הטיוטה שחולקו והופצו בנכם מקודם.

לקידומו של הרעיון חשובים שיקולים בכל הרמות –

בתחומים ספציפיים של ההתמחות,

בשאילות טכניות,

וגם בשאלות העקרוניות של המצע הרעיוני עליו יש לבסס את ספרות הלימודית למוסיקה.   

4) צבי אבני מקריא את מכתבה של פרופסור הגב' יהודית כהן לבאי הכנס ואת הערותיה-ביקורתה לרעיון כתיבת ספר הלימודים לתולדות המוסיקה בעברית ומעמדת ראותו של התלמיד תושב ישראל:

לזכריה שלום,

2.1.2003

 

כפי שכבר אמרתי לך מראש, לא אוכל לבוא לפגישה ב- 3.1. אני שולחת לך על כן בכתב את תגובתי על ההצעה לכתיבת ספר בתחום המוסיקה.

אם הבנתי נכון, הרי מטרת הספר היא להציע לתלמידי י"א-י"ב במגמות למוסיקה פרספקטיבה יהודית-ישראלית על תחום תולדות המוסיקה או על עולם המוסיקה האומנותית בכלל. רעיון זה כשלעצמו משכנע אולי עקרונית, אך מעשית יש בו סכנה של הירתמות לאידיאולוגיות לאומניות. הסתייגותי זו מתקשרת גם עם הסתייגותי מ"ספר לימוד אולטימטיבי" בכלל, ומקביעת מינונים (כגון: ל- 4 מלחינים יוקדשו שלושה שיעורים, ל- 15 מלחינים - שניים, וכו').

עם כל ההערכה לתכניתך, שניכר שהושקעו בה שעות רבות של חשיבה, נראה לי שאין צורך בכתיבת ספר חדש, שכן אפשר להשתמש בחומרים קיימים ולהרחיב אותם ע"י תוספות שונות. הנה כמה דוגמאות:

הקורסים של האוניברסיטה הפתוחה מהווים לא רק מודל עקרוני טוב לתכניות לימודים ספציפיות, שמורים ותלמידים במגמות המוסיקה יכולים להשתמש בהן; יחידות אחדות אפילו עונות באופן ישיר על המטרה שאתה מציע. כוונתי, למשל, לפרק רב-קוליות שבחוברת הנקראת (משום מה) "פרקי ברוק ב'": כאן מוסברת התופעה של האורגנום מתוך פרספקטיבה יהודית-מזרח תיכונית מובהקת, וההדגמות הן משירת יהודי תימן, מסרדיניה, מהודו, מן המוסיקה הערבית, מ…סונטה לפסנתר של מוצרט (!) וממרדכי סתר. אין טוב מזה, לדעתי, כדי להסביר לתלמיד שהאורגנום אינו תופעה מוזיאונית, אלא הוא חי ונושם כאן, מסביבנו. כמו-כן קיימת התכנית "מוסיקה בקהילות ישראל", ששמונה השיעורים הראשונים שלה נערכו עפ"י הקורס "המורשת היהודית של קהילות ישראל" של פרופ' אמנון שילוח, והאחרים מוקדשים לנושאים כגון "גלגולי הנעימה מעוז צור", המוסיקה הישראלית האומנותית ויחסי הגומלין שבינה ובין המוסיקה העממית. כלומר – החומרים כבר קיימים, וצריך רק לקטוף אותם מן העץ. ואגב, קורסים אלה נמנים על הסדרה "מוסיקה ממבט ראשון", שנועדה מתחילתה לתלמידי בתי הספר התיכוניים.

מקורות נוספים להיכרות עם המוסיקה הישראלית האומנותית הם, למשל, הספרים על פאול בן חיים מאת יהואש הירשברג (+הרחבה ועדכון בחוברת האחרונה של המכון למוסיקה ישראלית), על עדן פרטוש (אבנר בהט)  ועל יוסף טל (עדה ברודסקי); חומר רב מצוי בחוברות המכון למוסיקה ישראלית (זכור לי למשל מאמר מרתק על צבי אבני), וקיימים גם פרסומים טובים של המרכז המתודי, ביוזמת בן-ציון אורגד.

כל הטכסטים האלה (ואחרים, ששכחתי אותם כרגע או שאולי אינני יודעת על קיומם) יכולים לשמש את התלמידים והמורים במגמות המוסיקה, ובנוסף לכך כדאי גם ליזום כתיבה על נושאים ספציפיים אחרים. היתרון שבכך הוא, שאין המדובר בספר לימוד מונוליטי, אלא ביחידות בודדות, שאפשר להשתמש בהן לפי הצורך והעניין. נכון שנדרשת כאן מעט יוזמה מן המורה, בשעה שספר לימוד היה סולל לפניו דרך קלה (מדי). ואם יהיה ברצונו של המורה להקדיש שיעור שנתי אחד לקסטלנואובו-טדסקו (מדוע בעצם? רק כי היה יהודי?) –  יתכבד ויכין את החומר בעצמו.

אבל התלמידים אינם לומדים רק מספרים: קונצרטים חשובים לא פחות לחינוכם, ואם קשה להביא אותם לאולם הקונצרטים כדאי לחשוב אם לא ראוי לקיים מפגשי תלמידים עם מלחינים במסגרת בית הספר, אולי ביוזמת איגוד הקומפוזיטורים. היום מקובל גם מאד לעודד את התלמידים ליצירה עצמית – גם דבר זה יכול להיעשות, למשל, על בסיס ההיכרות שלהם עם הפולקלור המוסיקלי היהודי.

אלו רק כמה רעיונות. בנוסף, נראה לי גם שאין להטיל עומס אידיאולוגי כה כבד על כתפיהם של תלמידי המגמות: הרי אנו יודעים שרמתם (פרט לכמה בתי ספר שב"צמרת") רחוקה מלהיות מספקת, ויש לעמול איתם הרבה על הקניית יסודות המוסיקה הבסיסיים ביותר. עם זאת, אם ייכתב ויופיע בדפוס ספר בהתאם לעצתך (אגב, אין זה פשוט לכתוב ספר: זהו תהליך שעלול להימשך גם עשר שנים), הרי אז תשפוטנה אותו הוועדות המקצועיות שהוקמו לאחרונה במשרד החינוך ויוחלט אם אפשר להמליץ עליו –  אך לא כספר חובה, אלא כאחד מחומרי ההעשרה של תכנית הלימודים.

לא אתנגד שתביא את מכתבי זה, או את תוכנו, לידיעת המעונינים.

בברכה ובאיחולים להצלחת המפגש -

יהודית כהן

5) רון וידברג מעיר כי אין הוא שותף בחיבור ההצעה, אלא ביצע בה עריכה לשונית והקלדה.  מקריא את הערותיו של עודד אסף לרעיון כתיבת ספר הלימודים לתולדות המוסיקה בעברית ומעמדת ראותו של התלמיד תושב ישראל.

לזכריה שלום רב:

קיבלתי בפקס את ההצעה שלכם יחד עם כמה תגובות עליה. כפי שאמרתי לך בטלפון לא אגיע לפגישה, אבל הנה כמה דברים שחשבתי עליהם, בעקבות הפקס:

א.      ברמה העקרונית, הרעיון של ספר לימוד לבתי-ספר הוא רעיון טוב, אבל יישומו של רעיון כזה דורש "תהליך אמצע" – כלומר: בין מרכזים (מרכזות) ומורים (מורות) של מגמות מוסיקה – במה הם משתמשים; מה דרוש להם; מה מתאים לתלמידים שלהם ; האם הם זקוקים בכלל לספר לימוד מרוכז אחד? התשובות האפשריות יהיו, לדעתי מגוונות מאד, ולא בטוח שיהיה קונסנזוס לטובת הספר המתוכנן.

ב.      מי אמור לכתוב ספר כזה – אם וכאשר ייכתב ? השאלה אינה רק אישית. מי שכותב ספר לימוד לבתי-ספר , רצוי שיהיה אדם שמכיר את "השטח" – החינוך המוסיקלי והוראת מוסיקה לגילאי התיכון. האם יש מועמדים טובים מסוג זה? ומכאן, תהיות נוספות: האם לכותב(ים) הפוטנציאלי (ים) תהיה אוטונומיה בבחירת החומר, שיטת ההוראה וכו' וכו', או שתהיה החלטה מחייבת? ואם תהיה החלטה כזו – מי בדיוק יחליט, על סמך מה, בעזרת מי? כל אלה שאלות שיש להן אפילו היבט "פוליטי" ישראלי, במיוחד אם מדובר על אותם פרקים שאורים לעסוק ביוצרים יהודים וישראליים . כל זה מסובך מאד, גם אם לא ניכנס לפרטים קטנים, אלא ניאחז בדוגמה קטנה מתוך ההצעה המקורית: בוסקוביץ, פרטוש, טל , אורגד, אבני ואלוטין – in  ומי out?  - מאותן שכבות! – סתר , בראון ואבל ארליך! נו??? מכאן כבר אפשר לראות איך הפלונטרים הולכים ומסתבכים וזה רק קצה הקרחון. (אגב, חביב תומא ולא "אמיל תומא").

ג.       ראיתי כמה הערות ששלחו לך, בקשר לחלוקה לתקופות ולבחירה במלחינים אירופאים, ואפשר להבין אותן, כשם שאפשר להבין הסתייגויות מכיווניים רבים אחרים: מדוע למשל אין יוצרים שלפני פלסטרינה? מדוע אין איטלקים (מוויואלדי ועד וורדי) או צרפתים (מראמו ועד לפחות דביסי)? מדוע נעצרים בבארטוק וסטראווינסקי איננו, שלא לדבר על רוב-רובה של המאה העשרים (שבה, עם כל הכבוד המקומי הראוי, בן-חיים לא חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות!). כל זה אינו אמור להצטרף לרשימת הסתייגויות , תיקונים ותוספות, אלא רק להדגים כיצד כתיבתו של ספר כזה היא עניין מסובך, קשה במיוחד במקום, בזמן ובתנאים שלנו, והיום. אני לא מעמיד את עצמי כ"נותן עצות", כי אין לי עצות. יש לי בת בכיתה י"א שלומדת במגמת מוסיקה (בתיכון עירוני א' תל אביב) ואני רואה איך ולא פחות מכך מדוע, לספר מרוכז בנוסח שלך יהיה קשה להשתלב במערך השיעורים שהבת שלי מקבלת. אני לא מתכוון לשפוך מים קרים על רעיון, שכפי שכתבתי בהתחלה – יכול להיות מצוין, עקרונית, אלא להיות מה שאני נאלץ להיות במיקרים רבים אחרים בחיינו: ריאליסט. כדאי אפילו למדוד את הפרוייקט במונחים כמו: האם התפוקה והתשואה המשוערת (והן, כמובן, משוערות בלבד) מצדיקות את התשומה? אין לי תשובה נחרצת. אני מקווה שתגיעו לפתרונות טובים.

בהצלחה, ולהשתמע – עודד אסף. 

סבב ההתייחסויות הראשון

צבי אבני: - אין סיבה להתנגד לספר; הטכסט שייכתב איננו טכסט נצחי, תמיד ישנה אפשרות לתקן אותו. מי שיישב בועדה שתחליט על תכניו חייו להיות בעל יושר אישי, כמו גם הועדה בכללותה. יש לארגן את הספר על פי החומר הקיים.

אנדרה היידו:- בעד כתיבת הספר. את הספר צריכים לכתוב מספר אנשים. הוא עצמו (פרופסור היידו) מוכן לכתוב פרקים על המלחינים ההונגריים, על צ'רלז אייבז, ועל מוסורגסקי: הוא יכול להציג אותם לא רק מבחינת סיפור חייהם והצגת יצירותיהם, אלא גם על החזון שעומד מאחורי יצירותיהם (והצגת החזון הוא הדבר המשמעותי והמרכזי ביותר בספר שכזה). ישנו צורך לערוך "ספירת מלאי" – לעשות סקירה של הספרות הקיימת בעברית.

בנימין פרל: - סוקר את המלאי הקיים בעברית בנושא ספרי הלימוד למוסיקה בעברית: 20 חוברות שמכסות מגוון רחב ביותר של נושאים שיצאו בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה (אומנם אין רצף בין הנושאים הנידונים בחוברות, והן קצת מיושנות כי אין הן מתחשבות במצב של רב-תרבותיות); ישנו תרגום לא-רשמי (לצרכים פנימיים) של ספרו של גראוט "תולדות המוסיקה המערבית" (**).

רבקה אלקושי: - בעד הספר. חסרה אצלנו התייחסות לקשר בין המוסיקה לחברה. כדי לעקוף את שאילת הקריטריונים הפרסונאליים – מי יכנס לספר, ומי לא, כדאי לחשוב על הקריטריון של הערך הפדגוגי של כל יצירה ויצירה, ועל ידי כך לפתור את השאילה, מה כן ייכנס לספר, ומה – לא. הועדה שתחליט על כך צריכה להיות בעלת יושר ותעוזה. כדאי לחשוב גם על יצירת ספר-לימוד Online.

אווה ברנדט: - אין לחשוש מ"לנטוע פרדסים חדשים". יש להתרכז בללמוד איך מקרבים את נושאי המוסיקה לציבור התלמידים.

עדינה פורטוביץ': - יש לחשוב על אוסף מאמרים  בנושאים שונים. תומכת בגישה שיש ללמוד לקרב את המוסיקה לתלמידים ולכלל הציבור.

אנטולי קזרנובסקי: - תחילה יש לענות על השאילה – האם רואים את ספר המוסיקה כספר הסוקר את המוסיקה בהקשר לערכים של החברה, ואם עונים על כך באופן חיובי, יוצקים תוכן הספר לפי הערכים החברתיים הדומיננטיים של החברה בכל תקופה היסטורית. 

ערן אל בר: - השאילה החשובה – לכתוב בשפה המובנת לתלמיד. לא הצלחנו ליצור מקום של כבוד למוסיקאים ולפרי השראתם.

רון וידברג: - אכן יש צורך לכתוב ספר; יתרה מזו: יש צורך בקידומה של הקונצפציה שסביבה נכתבה ההצעה המקורית שצורך הדיון בה התכנס הכנס הנוכחי. יתרונה המחדש: הקוהרנטיות  (ההתאמה האורגנית הפנימית) של כל ההיבטים הנידונים בספר,  על יסוד חלוקת העולם כולו לאזורי תרבות מוגדרים.

הערת אנדרה היידו: - אכן לפעמים יש הצדקה לכך, שמישהו אחד יכתוב ספר שלם; על כל ההתנגדות שהוא יוכל לעורר, הוא יכול לפעמים להציג מערכת שיפוטית-אמוציונלית אמינה ביותר.

גדעון כ"ץ: - חששה של פרופסור יהודית כהן מגלישה ללאומנות בגלל ספר שתוכנו – פרספקטיבה ישראלית-יהודית על עולם המוסיקה -  הוא חשש שיש להרגיעו על ידי הצגת אופציה של סדר יום לאומי מתון וליבראלי; העדר סדר יום כזה – פוגע בערכיות החברה לא פחות מהלאומנות. ישנה הצדקה לפעול להכללת המוסיקאים היוצרים למערכת הנכסים המוכרת של הציבור הישראלי.  

רימונה וינטראוב: - טוב לשמוע, שיש חומר מתודי רב, שהוצאה לאור על ידי האוניברסיטה הפתוחה. יהיה נהדר, אם החוברות הללו יהיו בהישג יד (תופצנה כראוי). עבודה בבית ספר לפעמים נשענת על הישגים תקופתיים מרשימים (כגון עיצוב יום הזכרון על יסוד יצירתו של שרל-וואלנטין אלקן, הקומפוזיטור היהודי מצרפת של המאה ה-XIX.  התרשמותם של התלמידים ובאי הטקס הייתה כה רבה, שביקשו להפוך את הטקס למסורתי. ספר הלימוד לכיתות י"א – י"ב לא יעזור. דרושים ספרים לכיתות נמוכות יותר. 

יוסי פלס: - בהחלט. יש לחנך את הילדים למוסיקה מהגיל הרך, ולכן אין צורך להתרכז באישים, אלא בהרגלי ההאזנה, שיש בה כדי להאציל את הנפש. מתנגד להירארכיה המקובלת לראות בבאך, מוצרט, בטהובן, שוברט ופאלסטרינה מלחינים שהם "מעל לכל".

סבב ההתייחסויות השני

צבי אבני: - זכריה – לצערי עלי ללכת לעוד עניין ציבורי. בעקבות הדברים שנאמרו אודה לך אם תביא את ההערות לידיעת החברים:

1)     וועדה או גוף כמו זה שאנו יושבים בו לא יכולה כמובן להחליט על כל הפרטים של ספר כזה – ולדון בפרטי כאלה זה הן מוקדם מדי והן לא פרקטי – את הפרטים צריכים לגבש ועדת עריכה מצומצמת של 5-6 אנשים מומחים.

2)     החומר של מקורות שונים (כמו האוניברסיטה הפתוחה, גראוט (**) וכו' ) יכול להיות טוב אך הוא צריך לשמש בסיס (הדגשה במקור – "פורום מוסיקאים בישראל") לספר שממדובר בו.

3)     מההיכרות עם מקצת הבעיות אני משוכנע שצריך ספר הדרכה שכזה – בגלל הרב-תרבותיות והמוצא השונה של המורים והתלמידים (הדגשה במקור – "פורום מוסיקאים בישראל").

4)     בשלב זה אני רואה כמטרה בסיסית עיקרית לשכנע את הנוגעים בדבר בצורך של הפר הזה – ואז להכנס לשלבים היותר פרקטיים איך – מה – מתי – וכמה.

בתודה ובהצלחה – (חתום) – צבי אבני.

ריקה בר סלע: - אצל הדור הצעיר נצפית פתיחות רבה למוסיקה עתיקה ולמוסיקה חדישה. אין הם (האנשים הצעירים) מקובעים בתוך התפיסות, שלאורן התחנכו  אנו, ילידי שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-XX. לכן מה שצריך – זה לכתוב להם ספר על המוסיקה הישראלית. אותו צריכים לכתוב אנשים ישרים ואמיצים.

נוגה פוכס: - ישנה נחמה רבה לנוכח מראה התלמידים (בבתי הספר בירושלים) שמאזינים לקונצרטים מוסברים שמובאים אליהם לבתי הספר. תוכניות הפעולה בבתי הספר בירושלים תוססות, בעיקר בכיתות נמוכות, אם כי ללא תאום וללא תוכנית-אב מוסכמת, וללא הידיעה מה קורה בערים אחרות.

אנדרה היידו:- המון דברים מתרחשים בתחום המוסיקה בישראל. אין מה להשבות עם העבר. חסרים רק קצת מימון והכרה. כעת אנו נמצאים בשלב בו אין כמעט מאבקים, ואין גם שיתוף פעולה. השאילה היא – איך לעשות שהמוסיקה תהייה נגישה? היכן לרכז את ההקלטות? היכן לרכז את הפרשנויות? בכלל, לא צריך לכתוב ספר דווקא על המוסיקה הישראלית – במקרה הזה חשוב שיאזינו להקלטות. צריך לקחת את ההקלטות ולעשות קטלוגים. בין כה וכה ישנם הרבה טקסטים על המוסיקה הישראלית, אבל אין בהם את המהות המרכזית – החזון של הקומפוזיטור מאחורי היצירות. למשל, להיידו עצמו חשוב הקשר בין המוסיקה לתיאטרון, הנימה החשובה ביותר ליצירתו.

בנימין פרל: - לא צריך ספר נפרד למוסיקה ישראלית. אבל כן יש צורך בספר – כי רק הספר – בהדרכת המורה – הוא מורה הדרך לתלמיד להכרת עולם המוסיקה. התלמיד אינו יכול לעסוק במחקר עצמאי

רבקה אלקושי: - לא צריך לפחד מאידיאולוגיזציה של לימודי המוסיקה. בסופו של דבר, לעיתים קרובות מדובר בעבודה של חיפוש השורשים, מסלול לימודי מוכר ולגיטימי אצלנו.

מיכל טושינסקי: - אנחנו עובדים על פי תוכניות לא אחידות, ללא יכולת לברר אצל העמיתים נושאים משותפים. התלמידים אכן זקוקים לספר (או ספרות מוסכמת): הרי יש ספרי לימוד להיסטוריה, לספרות, לאזרחות, ואף אחד לא רואה בכך סכנה לגלישה לא רצויה. התלמידים אכן פתוחים ל"קצוות": למוסיקה מודרנית, ולמוסיקה עתיקה.

רימונה וינטראוב: - המצב גורם למורים לפעול ללא מסגרת ברורה, ולעיתים המורים פועלים מתוך תחושה שהם נאלצים שלא להתחשב בכללי זכויות היוצרים.

אורי בן דוד: - יש לברך על כוונתו של משרד החינוך לגרום לכך, שמורי הקונסרבטוריונים ייהנו מהיחס הדומה לזה לו זוכים מורי חטיבות הביניים (בעתיד). הקונסרבטוריונים – הם ההיכלים האמיתיים שדל לימודי המוסיקה. אין להם מימון מסודר. אין תקשורת בין-אישית, רעיונית ופונקציונאלית בין המוסיקאים, בין אנשי החינוך למוסיקה. . יש לקחת דוגמה מספרו של אבא אבן "ישראל בעמים".

לסיכום: הוחלט לאמץ את גישתו של פרופ' אבני ולפעול לקידומה.

הכנס הסתיים ב- 13:40

-----------------------       

(*)(הערתו של צבי אבני: ירדנה אלוטין עיבדה את יצירתה המקורית למקהלה לחליל סולו לקראת בואו של ג'יימס גלוואי לישראל, שגם ביצע את  גרסה המעובדת ביצוע בכורה)

(**) התרגום השימושי החלקי מספרו של דונלד גראוט "תולדות המוסיקה המערבית":

Donald Jay Grout, Claude V. Palisca. A History of Western Music. Fifth Edition. W.W. Norton & Company. New York, 1996. 862 pages.