מתוך: "ישראל – ללא הנחות"
(תירגום)

 מאת  מרשל ברמן

From:

Israel: No Souvenirs
by Marshall Berman

Published in Dissent magazine online, summer 2004 edition

http://www.dissentmagazine.org/

החרם האינטלקטואלי על ישראל, שנמשך מתחילתה של האינתיפאדה השנייה, הוא מקור לתסכול עמוק בקרב הישראלים. האמריקאים אף פעם לא לקחו אותו ברצינות, אבל באירופה, כך נדמה, יש לו תהודה חזקה יותר. שם הישראלים סולקו ממערכות של מגזינים וכתבי-העת, הורחקו מוועדות וכנסים (כולל בנושא המזרח התיכון) ומפרסומים אקדמאים, והועלמו כקולגות מכל פעילות שהמשך קיומה דורש "משוב עמיתים". לא שיערתי שהחרם הזה פגע בכל-כך הרבה אנשים. הם אינם מייבבים על כך, משום שגברים שגדלו בצה"ל לומדים לא לבכות. אבל כששמעתי שאדם שהכרתי לא רק סולק מסימפוזיון על בריאות הציבור – אותו סייע להקים – אלא סולק על-ידי אנשים שהוא חשב שיישארו חבריו הטובים לכל אורך הדרך – "שום דבר אישי", הם אמרו, "פשוט אין מקום" – הבנתי מדוע נראו פניו מעוננים כל-כך. שרונאים, כמובן, מאוד שמחים כשמזדמנות להם סיבות לירוק בפרצופו של העולם. אבל הבידוד הוא אסון לאנשי שלום, מכיוון שללא עזרתה של הקהילה הבינלאומית לא יהיה שלום לעולם. הוא גם אסון לאינטלקטואלים, שתכלית קיומם היא לדבר עם כולם, בכל מקום, ללא גבולות. החוקרים שמחרימים את ישראל אומרים שהם רוצים להוקיע את החומה של שרון; אבל הם בונים חומות דומות בתוך השכונות שלהם, והופכים את התרבות העולמית למה שסוכני נדל"ן אמריקאים מכנים "קהילה ממוגנת". הם בוגדים בכבוד של האינטלקטואלים, כבוד שיסודו בתביעה לדיאלוג חופשי. אם ננתק את התהליך הדיאלוגי, נדון בכך את עצמנו לקיום כחבורה של עסקנים מלומדים ותו-לאו.

מרשל ברמן, קיץ 2004

BACK