בנימין בר עם, קומפוזיטור
לכבוד שרת החינוך, תל אביב כ"ד באייר תשס"ג
ירושלים 26.O5.2003
גב' לבנת הנכבדה
ביום 25.O3.2002 הגיע אלי פקס מלהקת "מוזיקה נובה" ובו הודעה כדלקמן: "אנו שמחים להזמין אצלך יצירה לביצוע בכורה במסגרת הקונצרטים 'גל חדש' של קבוצת מוסיקה נובה".
להודעה זו הייתה מבחינתי משמעות עצומה כי רוב יצירותיי שכתבתי בשנים האחרונות זבו לביצועים אך ורק באוסטריה ובעיקר בגרמניה ואילו כאן לא היה כלום. הרשי לי לספר לך בהקשר זה שיצירתי "אחותי הקטנה", לפי טקסט של אבא קובנר לקול וכלים זכתה בשנת 2000 לביצוע בכורה יוקרתי ביותר בבית האופרה הממלכתית של בוואריה במינכן, במסגרת הפסטיבל השנתי של האפרה בחודש יולי. אני מדבר כאן 'פרו דומו' משום שברצוני לציין שאירוע זה היה עבורי מרגש ביותר; הבאתי לקהל גרמני יצירה על השואה, המושרת בשפה העברית ומבוצעת ע"י זמרת גרמניה ונגנים גרמניים. אבל ההצלחה בגדולה שהיצירה זכתה לה בקהל וגם בביקורות הייתה מלווה גם בתחושת צער עמוק. היצירה לא זכתה לביצוע בכורה בארץ וגם עד עתה, למרות מאמצים רבים שנעשו על ידי וע"י אחרים, לא זכתה היצירה (למצו-סופרן, כינור, צ'לו, פסנתר) לביצוע בארץ.
עובדה זו סימפטומאטית למצב הטראגי בו שרויה המוסיקה הישראלית, הרצינית, האומנותית בימים אלה. המוסיקה הזו נעלמת אט-אט מתכניות הקונצרטים וגם "קול המוסיקה" לא רק שאינו מקליט עוד ביצועי יצירות שכאלה, אלא גם ממעט לשדרן (במידה ויש הקלטה).
אני פונה אלייך בשאלה: האם את מסוגלת לחוש את התסכול שחש מלחין ישראלי של המוסיקה אומנותית (אני מדגיש: אומנותית – המכונה בפי הדיוטות "קלאסית", ולא מוסיקה קלה כפופ, למשל), עקב מצב זה. והנה קרן אור – מזמינים אצלי יצירה ואף נקבע לה מועד ביצוע – ה-24 במאי 2003! מיד ניגשתי לעבודה ובחירתי שוב נפלה על טקסט של פאול צלאן היהודי – גדול משוררי השואה ואחד המשוררים הגדולים ביותר של המאה ה-20, בשפה גרמנית. אכן אין שיעור לגדולתו. כתבתי אפוא יצירה בשם "שני שירי התרסה" למצו-סופרן ו-16 כלים (זו יצירתי השלישית על השואה). מיד, עם היודע מועד הביצוע פניתי לזמרת "שלי" במינכן שביצעה את הבכורה של "אחותי הקטנה" וביקשתיה לבוא לכאן לשיר גם את הבכורה החדשה. היא הסכימה מיד אף כי מטעם "מוסיקה נובה" הובטחה לה תמורה מגוחכת של 400$ בלבד ברשותך אספר לך שזמרת זו למדה פתוח-קול כאן, באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב ושם גם הכרתיה לפני שנים בהיותי מרצה בחוג למוסיקולוגיה. מאז היא שבה לישראל אין ספור פעמים. היא אוהבת את הארץ, רגילה לצליל השפה העברית, ואינה חוששת לבוא. מאחר שנדמה היה שהדברים מסתדרים בצורה טובה סברתי שאולי הביטוי "אין נביא בעירו" בכל זאת לא תופס תמיד.
ביום ה' ה-15 במאי 2003 התקשר אלי מר זיו בן, המנהל האדמיניסטרטיבי –ארגוני של הלהקה והודיעני שלצערם הרב הקונצרט מבוטל וזאת עקב הקיצוץ של 30% במענק הממשלתי. לאחר קיצוץ זה של 30% ולאור הקיצוצים שכבר קדמו לקיצוץ הזה ולאור העובדה שהודעת הקיצוץ הגיעה באמצע השנה, לאחר שכבר הופקו שלושה קונצרטים והלהקה כבר עומדת ב"חייבים", הם אינם מסוגלים להפיק את הקונצרט של ה-24 במאי 2003 . שש יצירות ישראליות – אנא עייני בתוכנית – העונה שאני מצרף – הוסרו מסדר יום. שישה מלחינים – שש יצירות. החלטה לבטל את הקונצרט נפלה לאחר שיקול-דעת רב ולאחר בדיקה מדוקדקת של המצב ע"י רואה החשבון של הלהקה.
ביטול הקונצרט עבורי הוא בבחינת קטסטרופה ממש. לא רק שזה היה אמור להיות הביצוע החי הראשון בארץ, לאחר הפסקה של שנים – גם הקלטת היצירה (שאני, עקב סירובו של "קול המוסיקה" להקליט, קיבלתי על עצמי לממן), לא תהיה. יצירתי גם לא תושמע עקב כך ב"קול המוסיקה".
הזמרת שכבר רכשה בינתיים כרטיס טיסה לארץ באל-על – כרטיס מוזל שאי-אפשר היה לבטלו ולאחר שסירבה למספר הצעות הופעה מפתות, עקב נסיעתה, תינזק בצורה חמורה. בסך הכל ברוך גדול.
סלחי לי על שעסקתי עד עתה כמעט אך ורק בסיפורי האישי, אלא שסיפור זה הוא דוגמא למה שקורה היום לרבים מאתנו והוא ביטוי למציאות העגומה שבה שרויה המוסיקה הישראלית האומנותית. בשמי ובשם צבור המלחינים ה"רציניים" בכלל אני מוחה על הורדת הגילוטינה על האומנות (לא תרבות) המוסיקה הרצינית, הקונצרטית במדינת ישראל. ממשלת ישראל הניפה את הגרזן על האומנות בכלל והמוסיקה הישראלית הקונצרטית בפרט. אי לכך אני רואה אותך, כנושאת באחריות המיניסטריאלית, אחראית ישירה לכך. התואר שאת נושאת בו: שרת החינוך והתרבות תרוקן, לגבי "התרבות", מכל תוכן.
מצבה של המוסיקה הישראלית האומנותית נואש בניגוד גמור למוסיקה הקלה והקלוקלת שמבצעיה "האומנים" מקפצים על במת כיכר רבין לרגל כל יום זיכרון והם אף הצליחו "להתברג" לטכס חלוקת פרסי ישראל (אף כי בטכס האחרון היה שיפור-מה ברמת החלק "האומנותי" של הטכס). מדוע אין במדינת ישראל משרד האומנויות, כפי שהיה פעם? האם ברצונך להיות אחראית לכל מיני "תרבויות" שונות ומשונות, המשחיתות בנו כל חלקה טובה? האם את אחראית, למשל, לתרבות הדיבור, ולשפה הקלוקלת? שדרנית מגישת-תכנית ברשת ב' אומרת 'לקרו' במקום "לקרות", וקטנים כגדולים, כולל חברי הכנסת, אומרים "הזאתהי", הצרוף הארור הזה שפשט בנו כמו שריפה בשדה קוצים. ובני ת"א אומרים רחוב Lincolen! כן, כן, גבירתי השרה, כך זה ומה שאני אומר כאן קשור לענייננו. את אולי אומרת: מה הקשר? ואני אומר לך שזה קשור משום שאת, למרות תקציב החינוך הענקי אינך מסוגלת לבער את תרבות הדיבור הקלוקל ואת הבורות ותרבות הדיבור היא רק אחת מיני תרבויות שונות ומשונות שאת כשרת התרבות לכאורה אחראית להן. ואכן יש עוד "תרבויות" שאת לכאורה אחראית להן אם אכן נקרא משרדך משרד "החינוך והתרבות", כמו למשל תרבות הנהיגה שלנו ותרבות הסמים שלנו ועוד ועוד. בכל אלה את אינך מסוגלת לטפל. אבל בתחום "התרבות" של המשרד שאת כן עדיין מסוגלת לעשות בו מעשים טובים-חיוביים כמו למשל: לאפשר ללהקת "מוסיקה נובה" לתפקד, את מחסלת. וייאמר ונאמר – מקצצים בכל ונכון וטוב כך. מקצצים בחינוך, ומקצצים בבריאות ומקצצים בשירותים הסוציאליים, ומקצצים ב-1000 דברים אחרים. אכן זו המציאות ואין איש בר-שכל שלא יבין את הצורך בכל אלה. אך באשר לאומנויות, הקיצוץ של 30% איננו קיצוץ כי אם חיסול, כולל תשתיות. אני מבקש ממך להבין שגופים שיצטרכו לסגור את שעריהם, ייסגרו סופית ומה שייסגר לא יקום עוד. האם יש קיום לעם ישראל ללא קיום רוחני?
הרי המוסיקה הישראלית הקונצרטית, מאז שאבותיה הגדולים כמו פאול בן-חיים, א.א..בוסקוביץ', מנחם אבידום, עדן פרטוש ומורדכי סתר בנו את תשתיותיה שעליהן אנו מוסיפים עתה נדבכים חדשים, היא חלק מקיומנו הרוחני בארץ הזו ועתה גזרה הממשלה עליו שמד. לכן אני פונה אליך בשעה הכמעט-אפס זו להציל את אשר ניתן עדיין להציל. מי רוצה לחיות במדינה שאין בה אומנות ושתרבות הרייטינג שולטת בה ביד רמה ומשחיתה בה כל חלקה טובה?
ולסיום – אני חוזר ואומר: במכתבי זה לא התכוונתי להטרידך בבעיותיי האישיות והסתמכתי עליהן רק כדי להבהיר לך את המצב הקטסטרופאלי שבו נתון צבור המלחינים "הרציניים". גם באקו"ם הרעו עתה את מצבנו ועתה באה המכה הזו של קיצוץ דרקוני שאינו מאפשר פעילות משמעותית כלשהי.
אני פונה אליך אפוא: סכנת ההתמוטטות של מוסדות האומנות היא אקטואלית ואין הפרזה בזעקתם. אני לא הוסמכתי לדבר בשמם אבל כיו"ר איגוד הקומפוזיטורים לשעבר אני כן מרשה לעצמי לזעוק בשם עמיתיי. מכתבי זה, כמדומני, ראוי להרהור שני מצדך.
אנא, הקדישי לו כמה רגעים.
בכבוד רב, בנימין בר-עם.
העתקים: מיכה ינון – ראש מנהל התרבות
רעיה זמרן – מנהלת מחלקת המוסיקה
עו"ד איתן הברמן – יו"ר המועצה הציבורית לתרבות ולאומנות
דורון סבג – יו"ר המדור למוסיקה במועצה הציבורית לתרבות ולאומנות
יוסף (טומי) לפיד – שר המשפטים
מנחם צור – יו"ר איגוד הקומפוזיטורים בישראל
פאול לנדאו – מנהל המכון למוסיקה הישראלית
זכריה פלווין – יו"ר פורום מוסיקאים בישראל
ליאונטי וולף – מנהל אומנותי של "מוסיקה נובה"
זיו בן – מנהל אירגוני/אדמיניסטרטיבי של "מוסיקה נובה"
מירה זכאי – המועצה הציבורית לתרבות ואומנות
עמנואל קרסובסקי – המועצה הציבורית לתרבות ואומנות
מרדכי וירשובסקי – יו"ר הנהלה ציבורית של "מוסיקה נובה"