סיפורי אוזביוס

 

 מאת: אוזביוס

סיפור מס' 1. מוסיקאי מצטיין

בימים הראשונים של פברואר קמתי משנתי הלילית כל פעם עוד בטרם עלה השחר, התרחצתי התלבשתי ונסעתי לירושלים לשבת בוועדת השופטים בהשמעות "מוסיקאי מצטיין". מטרת הוועדה – להאזין לעשרות רבות של נערות ונערים המנגנים בכל מיני כלים  ולהמליץ  בפני שלטונות צ.ה.ל. על כ-15 בנות וכ-20 בנים כמוסיקאים, שתנאי שירותם העתידי בצבא לא יפגעו אנושות בעתידם המקצועי המבטיח.  המבחנים הללו מתקיימים כל שנה, ובכל שנה  הרכב הוועדה נשמר בסוד ממש עד תחילת ההשמעות – וזאת כדי למנוע לחצים על השופטים מצד המורים וההורים הדואגים לילדיהם.

מלאכת הארגון של ההשמעות נתונה בידי המנהלות הבכירות במנהל התרבות של משרד החינוך והתרבות,  וכל העבודה נעשית ברצינות, במיומנות ואף בקורטוב של הוד ממלכתי. גב' RZ, המייצגת את המדינה, אישה מיניאטורית, נאה ואלגנטית, מדברת עם כולם ברוך, אך באופן המונע כל  ספק באשר לנחרצות ולחד-משמעיות של החלטותיה.  

בהפסקות בין ההשמעות, בארוחות הצהרים, היא נשמעת כה שיטתית וכה יעילה, עד כי תוך דקות ספורות נשכחות מידותיה המיניאטוריות מלבו של בן-שיחה, ודמותה גדלה לממדי ענק המכסה בצילה את האופק. רק אזכור התקציב הנוכחי של התרבות (230 מיליון שקלים, כאשר היו כבר שנים שהתקציב היה 820 מיליון ₪, וזה עדיין נחשב לסכום מצומצם בהרבה מהנדרש) מסייע לבן-שיחה להתאושש ולראות את הגב' RZ במידותיה המיניאטוריות הטבעיות. 

לכאורה עיקר הרושם שהותיר בזיכרוני השבוע שביליתי בוועדה היה אמור לנבוע מהנגנים הצעירים. ואכן היו שתי בנות (אולי שלוש), וכשמונה בנים שבהחלט הרשימו אותי, ומתוכם בת אחת ושלושה בנים הרשימו אותי עד עומק הנפש; אני בהחלט אחזור ואתייחס מייד לנערות ולנערים האלה, אלא ששתי תופעות נוספות ריתקו את תשומת לבי: השיחות בין השופטים בהפסקות הקצרות לקפה, והופעתם של כמה עשרות מלווים, עליהם הייתי רוצה לדבר בהרחבה.  

כעת אחזור לנערות ולנערים.

ביום הראשון של ההשמעות, אי-שם בצוהרי היום הופיעה צ'לנית בעלת פנים עגולות, ובשלווה עילאית ניגנה את ה"קדיש" מאת צבי אבני. היה זה ביצוע מעמיק, שלוו (במובן הנעלה של המילה), מלא טעם והבעה מאופקת. היא המשיכה ב"שלמה" מאת בלוך. לחוויה יהודית אחת היא הוסיפה חוויה יהודית נוספת, חכמה, קודרת ומורדת (כך פחות או יותר מתנהלים גם העניינים ב"קהלת", שעל פיו נכתבה הרפסודיה). היה קשה להפסיק אותה.

גם הבחורה המצטיינת השנייה – כנרת – ניגנה ברוגע נבון ושקט, אם כי בצליל עמוק, החלטי וחודר. כשנגינה באך, נמלאה הנפש בחכמה נשגבה.

וגם אצל הבנים היה היום הראשון להשמעות מדהים, וגם בו – כמו במקרה של השמעות הבנות -  הביצועים המיוחדים הגיעו רק לקראת הצהרים המאוחרים.

על הבמה ניצב כנר עם פנים חיוורות, לחיים וורודות ושיער שחור מתולתל. הוא הרים את כינורו ואת קשתו ופתח ב-"סונטה-בלדה מס' 3" מאת איזאי לכינור סולו. תוך דקה היו כל המאזינים מרותקים לנגינתו. כל שאלה רטורית "נשאלה" מתוך הצדקה עמוקה, וכל תשובה נאמרה בווירטואוזיות שנדרשה באופן טבעי על מנת לנמקה. היה זה שיעור מאלף בהגיון רומנטי אומנותי (מדוע התקופה הזאת כבר חלפה?!) לאחר מכן ניגן הכנר גם קטעים מתוך הקונצ'רטו המפורסם של צ'ייקובסקי.  לא נותר לשופטים אלא לשבת ולהקשיב פעורי פה.

מיד אחריו נכנס בחור גבוה וממושקף שמזווית המקום בו ישבתי אף נראה מכוער. בתוכניתו היה רשום – בין היתר – הקונצ'רטו המפורסם לפסנתר ותזמורת מאת צ'ייקובסקי. תוכניתו כללה עוד שתי יצירות הרואיות – קונצ'רטו ה"קיסר" מאת בטהובן והסונטה השישית מאת סרגיי פרוקופייב. בהביטו על תוכניתו היומרנית, החל יו"ר חבר השופטים - באופן שלגמרי לא מאפיין אותו – להלעיג בקולו ("הנערים הללו תופסים יצירות בומבסטיות ובתמימות מקווים להרשים את השופטים בהשמעת צלילים רועשים; מדוע אף אחד לא אומר לחבר'ה האלה להפסיק עם ה'שטיקים'?"). בסלחנות וברטינה כבושה התיר היו"ר לנער להתחיל עם הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי.

את האקורדים הרועמים הראשונים "לקח" הבחור בטכניקה של ידיים-גמישות-לכל-האורך, ויצר הצללה חזקה ועסיסית, שמלאה את העולם הקטן עד לעייפה. יו"ר חבר השופטים הביט על עמיתיו במבט מנצח: זלזולו במועמד היה נראה כמוצדק לחלוטין.

אלא שעם האקורדים הנוספים החל הבחור להתאים את עצמו לתנאי האולם, וניגש לקדנצה הווירטואוזית הראשונה: היא הייתה מדויקת לחלוטין, וצבעונית באופן מפתיע לגמרי. הוא המשיך לנושא הראשון, עבר לנושא השני הנוגה, ותוך דקות מעטות עיצב את עולמנו כולו סביב צ'ייקובסקי.

היו"ר גייס את כל כוחותיו כדי להפסיק אותו. לאחר מכן הוא ביקש להשמיע פרוקופייב,  קטע מתוך סונטה קשה ביותר, ששמה יצא לפניה בעיקר בשל כיעורם של הנושאים הנזעמים בראשית הפרק הראשון. היה ברור, שכוונת היו"ר הייתה "לאזן" את הרושם הכביר מצ'ייקובסקי על ידי רעשנות ריקנית של פרוקופייב.

הוא התבדה. פרוקופייב נשמע גאוני, מלא בתגליות יוצאות דופן, עם אמצעים פסנתרניים שלא רואים ולא שומעים הרבה כדוגמתם,  לא כאן, ולא בעולם הנאור, הרחב והמתקדם כולו.

אחר-כך הבחור נתבקש להתחיל את הקונצ'רטו של בטהובן – והופסק. הוא כבה היה על הבמה כבר כפליים מן הזמן שיועד לו.

השופטים הביטו זה על זה בהבעה פרועה של הלם.

מאוחר יותר דנו בהתרגשות, מה הם הצעדים הטובים ביותר שיש לנקוט עבור הנערים הללו. ההסכמה הייתה כללית: הם צריכים לעזוב את הארץ. חשבנו: חבל "לבזבז" אותם (כלומר: חבל לבזבז אותם על מדינה כמו שלנו).

...אחרי ההפסקה התיישב על הבמה בענייניות חיננית בחור בג'ינס, ראשו מגולח וממושקף (משקפי אינטליגנט עגולות), העמיד את הצ'לו שלו בין רגליו, ונתן ביצוע נהדר של כל הקטעים שברשימתו.

היו עוד מספר נערות ונערים, שבהחלט הצביעו על כושרם הייחודי: נגן המנדולינה שובה הלב, נגן כלי הקשה המרוכז, הרציני והנועז, פסנתרן שהפליא לנגן שוברט (למרות שידו השמאלית לא תפקדה כראוי) – והיו גם כאלה, שיש לעזור להם מבלי שאכתוב עליהם (הסתבר שיש לנו מספר לא קטן של נגני קלרינט וחליל לא רעים).

אלא שהיריעה קצרה, ואני רוצה לעבור לשופטים.

קבוצת השופטים ששפטה השנה – זאת קבוצה של אנשים נהדרים, מוסיקאים מצוינים ויקרים, ובעיקר – טובי-לב. האנשים האלה לא הביעו שום שאט-נפש פומבית לנוכח הביצועים הלא-מוצלחים, לא ביזו את המועמדים, ולא הרעישו בזמן ההשמעה. הם רשמו את אבחנותיהם בשקט, וריכזו אותן לרשימה אחת בסוף שבוע ההשמעות. הם אפילו כמעט ולא ריכלו על המועמדים בזמן ההשמעות.

אז על מה הם דיברו? ובכן, מסתבר, שיש שני נושאים שאינם יורדים מסדר היום. השופטים, שהם נגני הפילהרמונית מכל התקופות, מעלים זיכרונות על שנות ה-50 וה-60, כאשר הם עבדו תחת שרביטם של מטרופולוס, קוסייביצקי ואף באופן מפתיע תחת שרביטו של סיימון ראטל הצעיר. פחות נפוצים זיכרונות מהמסעות לארצות תבל. מדי פעם נשמעות בדיחות מחיי התזמורות, והרבה בדיחות ברנבוים-מהטה. 

ישנם שופטים, שבהפסקות מדברים בטלפון הנייד שלהם (בל נשכח, באחד הימים של ההשמעות התחוללה רעידת אדמה; כולנו הרגשנו בה: זה קרה בזמן הפסקת התה. אף אחד חוץ ממני לא נבהל, ומיד ניגשנו להמשיך במלאכת ההאזנה למועמדים הבאים. גם המועמדים לא נבהלו). היה שם גם הפסנתרן יונתן זק, אשר סיפר אין סוף סיפורים על בית הספר ג'וליארד בו למד בסוף שנות ה-50. זק גם שר אריות מאופרות שונות, וסיפר הרבה סיפורים על זמרות וזמרים.

וגם אני – שהייתי ילד באותה תקופה – ניסיתי באופן נואש להיזכר במשהו מעניין משנות החמישים; הדבר היחיד שיכולתי לזכור מאותה תקופה – הם השירים הפטריוטיים של בריה"מ מהרמקולים שבחוצות העיר ואת קולה של סבתא שלי, המסבירה לי כי השירים מושרים לכבוד האחד במאי. ייתכן שגם השופטים שמרו בזיכרונם רגעים כאלה, אלא שהם העדיפו לדבר על  קוסייביצקי, מכל מקום, את בני דורי ראיתי במקום אחר: בקרב הפסנתרנים המלווים שעלו בזה אחר זה ללוות את המועמדים. 

הם עלו בזה אחר זה על הבמה – אנשים מבוגרים, רציניים ומקצועיים ללא יוצא מן הכלל. מוכנותם לאירוע הייתה ללא דופי: בלטה העובדה שעבורם היו השמעות אלה להשגת התואר "מוסיקאי מצטיין"  בגדר של מצעד הישגים מוסיקאליים בפני וועדה, המייצגת בעיניהם את המדינה כולה. המלווים עלו על הבמה, התאימו את גובה כיסא הפסנתר, הניפו ידיים ונגנו בפסנתר, לרוב כתחליף לתזמורת המלווה את הסולנים הצעירים. לעיתים הם התרגשו יותר מהסולנים; לעיתים קרובות הם התמודדו עם מערכות תווים שנועדו לנגנים רבים - נגני תזמורת שלמה – והפליאו ליצור רקמת נגינה וירטואוזית מרשימה, שמתוך צניעות המעמד עומעמה במקצת על מנת לתת לסולנים לבלוט. ובכלל: באוויר ריחפה דאגתם לסולנים כאילו היו אלה ילדיהם בשר ודם. כל הופעה של זוג חדש החלה בכך שהמלווה הביט ברוך תומך ואוהב על סולנו הצעיר. הסולנ/ית הצעיר/ה הביט/ה במלווה בהבעת אהדה הדדית. 

ידיו של המלווה מיכאל מרימינסקי נחתו על המקלדת כעל שדה של רשפי אש; כל נגיעה של אצבעותיו, וכל מעוף של ידיו מעל המקלדת שפיזרו צרורות צלילים באצבעות שכמו הותזו מכפות הידיים המעופפות – יצר ממטרות של צלילים נוצצים שבהקו מאחורי הסולן. אי-אפשר היה להתעלם מחגיגת הצלילים המופלאה הזאת. 

כאשר עלתה גבריאלה טלרוזה ללוות את הצ'לן שלה בפולונז לצ'לו ולפסנתר, כולנו בוועדה הרהרנו בחשד קל – איך  תתמודד עם הפסז'ים הווירטואוזיים של פתיחת היצירה?  ובכן, אל דאגה: היו אלה פסז'ים מזהירים, כמו כל דבר אחר, שעשתה אז (ועושה בכלל) גבריאלה. נוכחותה הפכה את האירוע לקונצרט מטרופוליטני מהודר ומרשים.

הופעותיו הרבות של אריאל הלוי בתפקיד המלווה (הוא ליווה מועמדים רבים) הקנו לשבוע ההשמעות ממד של הצטיינות יתרה: דיוקו המבריק, הענייני, ה"כל-יכול" ומלא הטעם הטוב – האנרגטי והמאופק כאחד – ממש עיצב את קני המידה של ה"טוב-המוסיקלי-הביצועי" עבור כל הנוכחים. כל היצירות שאצבעותיו ניגנו – מהמוסיקה העתיקה ועד למוסיקה מודרנית-תזמורתית של המלחינים האמריקאים – הקרינו חגיגיות, חכמה וברק, וממש רוממו את הנוכחים.

בין המלווים הופיע מספר פעמים גם שלומי שם-טוב. כשרונו של שם-טוב נוגע בגאוניות. כל צליל שאצבעותיו מפיקות יוצר משמעות, וכל יצירה שהוא מנגן – הליווי בקונצ'רטו של ברטוק, או הליווי בקונצ'רטו של ברהמס – יוצר עולם שלם של רעיונות, תחושות, שמזמין את המאזינים להיכנס לתוכו ו"להתגורר" בתוכו. העולמות ששלומי שם-טוב בונה הם עולמות אינטלגנטיים; אלה הם עולמות שאנשים נעימים מאכלסים אותם. אנשים אלה עומדים לעתים קרובות בפני אתגרים  קשים ואכזריים. אך החלטותיהם להיענות לאתגריהם, להיאבק, לשאת את הסבל, ולנצח – ההחלטות הללו מתקבלות גם הן באופן אינטליגנטי. כתוצאה מכך גם המאבקים נושאים אופי מוצדק ומקיף; והניצחונות נתפסים כניצחונות של האידיאלים האציליים.

שלומי שם-טוב.

שלומי שם-טוב צריך להמשיך ולנגן כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, עם תזמורת קונסרטגבאו,  ועם כל שאר התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות בעולם.

המלווה האחרונה בהשמעות הייתה הגב' עדינה וורטהים הוותיקה. בחן רב היא ניגשה לפסנתר, ואחר-כך לצ'מבלו, וניגנה יצירות של באך. מנגינתה הרוגעת קרנה חכמת חיים שלמה, שעטפה את שופטי הוועדה וליטפה אותנו בחיבה עדינה. 

הנסיעה האחרונה שלי מירושלים לשפלה התארכה – הייתי צריך גם לעבוד בתל אביב. השעות להרהורים במכונית התארכו, ובאופן לא רצוני יצרו תמונה שלמה של אירועי "מוסיקאי מצטיין". עמדו בפניי שמונה מצטיינים צעירים,  השופטים הנעימים שדיברו על קוסייביצקי ועל העבר הטוב, והמלווים כולם. עלה בדעתי, שהמלווים הם הם המימוש של ההבטחה, הקורנת בצעירי ה"מוסיקאי המצטיין".  אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי חוזר על כל ההשמעות בשנית, והפעם מכריז על האירוע כ"פסטיבל המלווים".

והנה שמות הגיבורים:

Евгения Кошмаров

יבגניה קושמרוב

Станислава Варшавски

סטניסלבה וורשבסקי

Ариэль («Арик») ha-Леви

אריאל ("אריק") הלוי

Арье Хейфец

אריה חיפץ

Офра Кляйн

עופרה קליין

Пазит Таль

פזית טל

Женя Лакерник

יבגניה לקרניק

Рита Бирман

ריטה בירמן

Рада Тихонов

ראדה טיכונוב

Светлана Пэхтер

סבטלנה פכטר

Карнит Хлавин

קרנית חלבין

Олег Крайман

אולג קריימן

Марина Пиндель

מרינה פינדל

Рон Трахтман

רון טרכטמן

Габи Тальрозе

גבי טלרוזה

Шломи Шем-Тов

שלמי שם-טוב

Юрий Поволоцкий

יורי פובולוצקי

Ирина Шустер

אירינה שוסטר

Рина Розенфельд

רינה רוזנפלד

Борис Гербер

בוריס גרבר

Диана Бухор

דיאנה בוכור

Марина Альтоневич

מרינה אלטונייביץ'

Евгения Щержевски

יבגניה שצ'רז'ווסקי

Ирина Полищук

אירינה פולישצ'וק

Михаэль Меримински

מיכאל מרימינסקי

Диана Шапира

דיאנה שפירא

Наташа Захаров

נטשה זכרוב

Наташа Косов

נטשה קוסיב

Анджела Меджибовски

אנג'לה  מדז'יבובסקי

Елена Глифко

הלנה גליפקו

Олег Янкилевич

אולג יענקילייביץ'

Светлана Вест

סבטלנה ווסט

Клара Фридман

קלרה פרידמן

Жанна Михман

ז'נה מיכמן

Хэдва Хаймович

חדווה חיימוביץ'

Адина Вертheim

עדינה וורטהיים

BACK

 

סיפור מס' 2. החיים בבית ספר מתקדם למוסיקה

לפני שבועיים הוזמנתי לישיבת הוועד של מורי בית הספר המתקדם למוסיקה  ובאתי. זו הייתה הפעם השנייה שבה השתתפתי בהתכנסות ממין זה. בביקורי הראשון בישיבת הוועד של מורי בית הספר המתקדם – לפני כשנתיים - ועם סיום הדיונים סביב הנושא שהיה אז על סדר היום, שאפתי הרבה אוויר ושאלתי את היו"ר לגבי זכויותיי, אשר לדעתי לא כובדו בידי הנהלת המוסד. היו"ר ענה לי בגערה חמורה. הייתה זו תגובה שלא ממש ייחלתי לה. למען האמת, הייתי עייף מאוד מגערות, במיוחד כאשר הן באות מהדרג הניהולי.  

יו"ר וועד המורים לא ידע, שהיחסים שלי עם המנהל הקודם של בית הספר המתקדם למוסיקה התדרדרו למצב שבו לא אמרתי לו שלום, ונהגתי לעבור לידו כמו ליד קיר, או זכוכית. התנהגותו של המנהל הקודם כלפי הייתה כה חמורה, עד כי הייתי מהרהר דרך קבע האם לפנות לבית-המשפט, או אפילו למשטרה. מצב זה נמשך שנים, ובכל אותו הזמן ניסיתי להבין, האם היו עוד אנשים שזה היה  יחסם למנהל הקודם. גיליתי, שישנם כמה אנשים שנפגעו ממנו קשות, אך מעדיפים בכל זאת לשמור על מערכת יחסים סבירה אתו. מדי פעם קבלתי דיווחים שהאנשים הללו ניסו לדבר שוב על ליבו של המנהל הקודם, ושוב הושפלו. מבחינה עובדתית כדאי אולי לציין כאן, שכשמונה אנשים בתפקידים בכירים עזבו את בית הספר המתקדם ואת הארץ, וכיום הם פורחים באירופה. הם עשו צעד זה עוד לפני עלייתו של מר שרון על הר הבית, ולכן קיבלו שם, באירופה  – לפחות באופן פורמלי – סידור עבודה ראוי ומכובד. מובן שאנשים אלו כמעט ולא חוזרים לישראל, ואם הם באים לביקור, אין הם מבקרים בבית ספרנו.

מאז אותו אירוע הגערה של היו"ר עברו חודשיים – שלושה. התרכזתי בעבודתי עם תלמידיי (גם במישור זה היו בעיות לא קטנות). יום אחד פגשתי את היו"ר עולה במדרגות בניין בית הספר בצעדים של אדם העולה לגרדום. פניו היו נפולות וסמוקות, ומראהו הצביע על מצוקה קשה ביותר. שאלתי, האם הוא לא רוצה לשתות מים. הוא חייך ואמר לי שלום בצורה לבבית ביותר. הבנתי שהוא יצא מחדרו של המנהל הקודם, והחוויה הייתה עדיין טרייה ביותר. אך עם כל הלבביות שהפגין כלפי,  הוא הביט בי בכאב וכמו סימן, שאין בכוחי לעזור לו, ומוטב שנפרד.  ואכן לא עקבתי אחריו. אנשי משק טובי-לב נתנו ליו"ר כוס מים.

מאוחר יותר שמעתי דרך גורמי ביניים, שהיו"ר עלה לחדרו של המנהל הקודם של בית הספר לברר כמה סוגיות בנושא שכר המורים ואכן הושפל קשות, תוך הזמנת עדים למעשה ההשפלה עצמו ותוך איומים שהוא  יגורש מבית הספר המתקדם. בדיעבד הסתבר שרבים מעובדי בית הספר, אם-כי לא כולם (כנראה מחוסר זמן), כבר עברו את החוויה הזו.

לקראת מרץ 2003 שררה בבית הספר התחושה, שלא נותרו אנשים שלא הושפלו על ידי המנהל הקודם. באווירה הקשה של אז החלו לחשושים על הצורך בתמורה, בהחלפתו של המנהל.

העדות לכך שהעת לשינויים אכן הגיעה הופיעה בצורת מכתבו של יו"ר ההנהלה הציבורית של העמותה המנהלת את בית הספר המתקדם, שנשלח לכל העובדים. יושב ראש ההנהלה הציבורית, מר אייזיק ("אברשה") בוסתנאי האגדי, ששורת תפקידים ממלכתיים בכירים מפארת את קורות חייו, הכריז במכתב שבית הספר יבחר לעצמו מנהל חדש.  תעצומות הנפש שנדרשו כדי להריץ מכתב שכזה היו בין הסיבות שהביאו להתפטרותו של מר בוסתנאי עצמו, מיד עם בחירת המנהל החדש.

אנו שבים עתה לישיבה של ועד המורים של בית הספר המתקדם, שהתקיימה לפני שבועיים. לישיבת זו באו כ-22 מהעובדים הקבועים (בסה"כ ישנם כ-45 מורים העובדים ברמות שונות של קביעות, ומעבר לכך ישנם עובדי מנהלה והמשק + כ-120 מורים לא קבועים, נטולי זכויות בסיסיות). היו"ר חילק בין כולם את דפי הצעת ההחלטה. נתבקשנו לוותר על אחוז מסוים של משכורתנו (איך לא!). ההסכמה לוויתור על אחוזים מן השכר הייתה די כללית. חלק מהמורים גם הנהנו בראשם  לאות הסכמה, בשל התחושה הברורה שהמנהל החדש הוא דמות חיובית, ושיש לנסות לקיים אתו דיון פורה. 

אלא שבהצעת ההחלטה היו גם שני סעיפים שבשם סגל בית הספר תבעו שהמנהל הקודם יכיר באחריותו האישית למצב שאליו נקלע המוסד (מעבר לקיצוצי התקציב).

קמה מהומה. מורה אחד, החלטי וממוקד, הוליך במרץ שקט אך בטוח וחד-משמעי במחאה חריפה כנגד הקריאה להטלת האחריות על המנהל הקודם. מורה אחרת, נגנית ידועה, הצטרפה בהבעות פנים מזועזעות. עוזרו של המנהל הקודם אמר, שאם יש ראיות למעילה, אזי נדרשת התערבותה של המשטרה, ואם אין הוכחות למעילה – אין על מה לדבר. יו"ר הוועד החוויר, ככל הנראה לא ציפה להתקוממות שכזאת, והחליט למחוק את הסעיפים מההצעה. המהומה נרגעה. אני שתקתי. אחר-כך יצאתי ללמד (אני מודה כי לא הייתי צריך לעשות זאת) ונעדרתי בדיוק שעה ו-10 דקות.

אחר-כך חזרתי לחדר הישיבות והתיישבתי במקומי. הסתבר שבינתיים כל אחד התבטא בנוגע להצעה. עיקר האנרגיה של כולם הופנתה לסילוק שני הסעיפים, אם כי חלק מהמשתתפים הדגישו, שאין להם סימפאטיה  יתירה למנהל הקודם.

אחרי שכולם כבר חתמו, וחלקם החלו לקום ולהתלבש, סיפר היו"ר:

אחרי השביתה הגדולה של 1994 באוניברסיטאות הגיעו המרצים והממשלה להסכם בנוגע לתוספת השכר למרצים. לתוספת זו קראו "התוספת הדיפרנציאלית" והיא מוסיפה כ-27% לשכרם הבסיסי של המרצים. התוספת הזאת היא גמול לעבודתם המדעית-המחקרית. עם הזמן הצטרפו להסדר מספר מכוני מחקר,  בתי חולים ומספר בתי ספר מתקדמים. בית הספר המתקדם שלנו לא הצליח להצטרף להסכם זה. למען קידום ענייני בית הספר שכר המנהל הקודם את שירותיו של עורך-דין מומחה, שהבטיח לעזור בהעלאת המוניטין של בית הספר בעיניהם של אנשי המועצה הממשלתית להשכלה הגבוהה. עד מהרה הגיע עורך הדין למסקנה שבית הספר אכן יכול לזכות בהכרת מוריו במעמד אוניברסיטאי. אלא שהוא הגיע גם למסקנה נוספת:: בית הספר לא יקבל תקציב גדול יותר, ואז, הגדלת שכר המרצים תמנע ממנו לתפקד ולהתפתח. זאת למרות העובדה, שלמוסדות אחרים אכן הוגדל הסיוע הממשלתי עם בוא התוספת הדיפרנציאלית (מדובר באירועים מתקופת רבין-פרס-ראשית-תקופת-נתניהו).

מסקנתו של המנהל הקודם הייתה כי מעתה יש להילחם ראשית לכל על הגדלת התקציב של בית הספר, ולעשות הכל כדי לבלום את דרישת המורים לקבל הכרה אקדמית. וכך במשך שמונה שנים הסתובב המנהל הקודם בכל מוסדות הממשלה והציבור בישראל והשחיר את פניהם של המורים שעבדו בבית הספר, כדי לא לתת סיכוי לדרישתם לתוספת דיפרנציאלית. הוא לא התעייף לטעון: עובדיו הם אנשים מוקצים, פוחזים וריקים, בועלי נידות ושטוחים כפלטות של פורמייקה. אין להם לא הכישורים, ולא ההישגים. והראיה: הם לא מפורסמים. ועוד ראיה: הם עד כדי כך לא מוצלחים, שמרביתם לא יכולים למצוא עבודה בחו"ל (אילו היו מוצלחים – היו בוודאי משיגים שם עבודה ועוזבים).  

לאחר שמונה שנות שכנוע נחל המנהל הקודם הצלחה כבירה: הוא שיכנע את אנשי המועצה להשכלה גבוהה שעובדיו אינם ראויים למעמד אוניברסיטאי. ולמוסד כזה כמובן לא מגדילים תקציב.

את המילים האחרונות אמר היו"ר בשקט, בעמידה, כאשר הוא לובש את מעילו. שאר האנשים התפזרו בחופזה כל אחד לדרכו. רובם כבר דיברו בטלפונים הניידים שלהם.

BACK

 

סיפור מס' 3. עבודתו של המנצח ווסילבסקי

המנצח הידוע יורי וואסילבסקי ניצח בדצמבר 2002 בפסטיבל למוסיקה תזמורתית בבאר שבע. הפסטיבל נוהל אז בידי המלחין והפעיל התרבותי הנודע גבריאל נוֹלטה. עשה מר ווסילייבסקי את עבודתו נאמנה, והתחיל בחדווה של איש צדיק בהמתנה לשכרו. לא קיבל.

המתין חצי שנה, וכתב מכתב. במכתב ביקש יפה שישלמו לו. על כך הוא לא קיבל תשובה. באוקטובר 2003 כתב עוד מכתב, ואז טלפן להנהלת התזמורת, וסיפרו לו, שבדיוק ברגע זה התחלף המנהל הכללי, ויש להמתין.

פגש וואסילבסקי את נוֹלטה ושאל מה לעשות. נוֹלטה ענה לו, שהוא עצמו כבר לגמרי מרוגז, כי גם הוא לא מקבל את שכרו. נוֹלטה הוסיף ואמר, שהוא בדיוק מצא עורך-דין, שהסכים לכתוב "מכתב עדין" להנהלת התזמורת.  עוד אמר נולטה, שההסדר בינו – נולטה – לבין עורך הדין קובע, כי עורך הדין יקבל 10% משכרו של נוֹלטה, לכשישולם. נוֹלטה אף יעץ לוואסילבסקי להמתין ולראות, האם ה"טריק" יפעל. ובכן, הטריק פעל, ובחודש פברואר 2004 קיבל  נוֹלטה את כספו-שכרו. הוא כמובן סיפר על כך לוואסילבסקי, וואסילבסקי התקשר אליי וביקש שאמליץ בפניו על איזה עורך דין ממולח. המלצתי. הסדרתי להם פגישה בתל אביב. דובר על אותו הסדר, שהיה בין  נוֹלטה לבין עורך-דינו – 10% מהסכום לכשישולם.

יומיים לאחר מכן  טלפן אליי וואסילבסקי ואמר, שהוא לא ייסע לפגישה בתל אביב, שכן בדעתו למצוא בעבור אותו התשלום  עורך-דין בירושלים, או במבשרת ציון, או בישוב צובה, או יער אשתאול. אילו היה זה עורך-דין בחינם, אז ניתן היה לדבר...

כעבור שבוע הודיעו בחדשות, ששוב התחלף מנהל בתזמורת באר-שבע. הפעם לתפקיד נכנס רוני אברמסון (שפרש מניהול התזמורת הקאמרית הישראלית). וואסילבסקי החליט להמתין באומרו: אני אמתין, עד שהמנהל החדש יכנס לעובי הקורה, ואז אכתוב לו מכתב, ואגולל בו את כל מה שקרה מאז 2002, ואחר-כך – אם זה לא יעזור – אתחיל לחפש עורך-דין תמורת 10%.

זהו.

BACK